רשמים מהיציע האדום במלחה אמש, אל מול שולחן השידור הנשיאותי.

חולצה אדומה? יש.

צעיף שקיבלתי מג׳רמי ״סרינה״ פארגו בחגיגות האליפות? יש.

יאללה, אני נכנס לרמבו ויוצא לדרך.

היעד: היכל הספורט מלחה.

האירוע: גמר ליגת העל לתיכונים.

16:30, וה-gps מכוון אותי לעקוף את בגין. לא יודע מי האידיוט שתיכנת את ה-gps הזה, אבל אין לי זמן לבדוק את הדביל. אני צריך למלחה, וזריז. עוד אין לי כרטיס. ברור שהכי מהיר זה דרך בגין. בהזדמנות נבדוק את הנתיב שה-gps מציע.

ירדתי לבגין.

פקק, נו מה. פקק מהסוג הגרוע. לא זז.

17:15, הגעתי למלחה.

אני נכנס אל מגרש החניה שליד האולם, וברגע שאני נכנס צץ לי סדרן שמודיע שפה אסור לחנות. למה? ככה.

אני מתחיל לתור אחרי חניה ולפתע שם לב שעקב ההחלטה הגאונית לסגור את מגרש החניה, מסתובבים כמוני עוד אי אילו בעלי רכבים ותרים אחר חניה.

נו, נו, מלמלתי לעצמי, זה הזמן להוביל שינוי חברתי.

החניתי את רמבו באדום לבן, ומיד הסתדרו אחרי בשורה עוד 5-6 בעלי רכבים. יעני, גם אם נקבל דו״ח, חלילה וחס, תהיה זו צרת רבים.

דהרתי לי קלות לעבר הקופה, בעודי מפזם לעצמי ״הגליל תמיד עליון״, והנה חשכו עיני. הקופה סגורה. אין מכירה של כרטיסים.

מסתובב מפה לשם עד שאיזה סדרן מסביר לי שהאירוע הוא אירוע סגור של בתי הספר. אם אתה לא מכיר מישהו מבית הספר שידאג לך - אין לך סיכוי.

ואני, את מי בדיוק אני אמור להכיר מבית ספר עמק החולה? אני בכלל למדתי בבית הספר הצבי בקשת, וגם זה היה בימים שלקבוצה מכפר בלום עוד קראו הפועל ביסלי גליל עליון.

נו מה? עכשיו לחזור הביתה ולראות את המשחק בטלוויזיה? אין סיכוי. אני נכנס פנימה גם אם זה אומר להפעיל את שיטות העבודה של רב״ס על המאבטח בכניסה.

לפתע צדה עיני מישהו מוכר, נשען עם קביים על המעקה.

אני ניגש אליו ושואל: מה נשמע תום? איך בגראן קנאריה? ובאותה נשימה: תגיד, יש לך אולי כרטיס מיותר?

תום מעיין שולף כרטיס מהכיס ומעניק לי אותו ברוב רושם. בחור חביב, תום. תמיד אהבתי אותו.

הופ, אני באולם. פייייי קיבינימט. איזו אווירה. גמר פיינל פור בליגת קזינו לא נראה ככה. חצי מלחה אדום, חצי כחול, וכולם עומדים ומעודדים בטירוף במשך שעתיים.

וזה לא שהמשחק הצדיק את זה, כן? על הפרקט מתפתח משחק דלוח ומלוח, והשחקנים של זיו בר תנא נראים כאילו הם יכולים לעשות כל פעולה בעולם, מלבד השחלת החפץ הכתום הזה אל תוך הטבעת.

אבל ביציעים? שישו ושמחו. כל סל של שחקני הגליל (לא היו הרבה כאלה) זוכה לתשואות כאילו מינימום היה זה הסל של דריק שארפ מול ז׳לגיריס.

וכשאין סלים? יש עידוד מקורי. לפתע כל האוהדים ביציע האדום מניפים את נעליהם ושרים: ״עליזה תבדקי, זה נקי!״.

מי זאת עליזה? אני שואל את עלמת החן שלידי. עזוב, היא אומרת לי, בדיחה פנימית של בית הספר.

המשחק ממשיך להידרדר ואי שם לקראת סוף הרבע השלישי מביטה עלמת החן אל לוח התוצאות ושואלת אותי: ״אנחנו הולכים להפסיד, נכון?״.

כן, יקירתי, אנחנו הולכים להפסיד להושפל ולהובס. אבל אם לומר את האמת, עם כזו תצוגת עידוד מדהימה, ההפסד האמיתי הוא של ולנסי, ראש המועצה האזורית גליל עליון, שנתן לקבוצה לצאת לגלות בעמק.

כמה דקות לאחר מכן הגיע האירוע עליו סיפר כבוד הנשיא באייטמונו עם הפציעה של קדושים והשתקת הקללות של רוני קאן. חתיכת ״נאה״ מגיע פה, לא נכחיש זאת.

דקה לסיום, הקהל של "היובל" מתחיל לשיר ״איפה הקהל של החולה?״ לא עוברת שניה והקהל האדום עונה בשאגה: ״הנה הקהל של החולה״.

יצאתי מהמשחק עמוס געגועים לכפר בלום, ועם תהייה מנקרת: מה הסיכוי שמשחק בין שתי קבוצות הבוגרים של המועדונים האלה יגרור למגרש שליש מכמות האוהדים שראיתי היום? (וזה בהנחה שג״ג היא קבוצת בוגרים של הגליל, שזו הנחה בעייתית כשלעצמה).

לא יודע מה ואיך, אבל אני בטוח שאפשר להביא את הילדים האלה גם למגרשי ליגת קזינו (טוב, חוץ מעלמת החן שעמדה לידי, היא שם רק בגלל שחבר שלה הוא אחד השחקנים). שמישהו ירים טלפון לאבנר קופל ויסביר לו את זה.

אף על פי כן ולמרות הכל סיימתי את הערב בחיוך מאושר ובתחושת הישג אדירה. רמבו לא קיבל דו״ח.

ולקינוח: "עליזה תבדקי" בביצוע אוהדי עמק החולה.