אלקטריק לייט אורקסטרה נשמע היום כמו איזו רשת של חנויות לציוד חשמלי ואביזרי תאורה, אבל פעם זו היתה אחת הלהקות היותר נחשבות ופופולאריות ברוק העולמי. טונות של להיטים היו להם, חלקם עם נטיות פופיות מובהקות, והייחוד שלהם (לדעתי בכל אופן, ובינתיים אני זה שכותב כאן, כן?) היה ביכולת לשבת טוב בתוך התחום שמוגדר כמיינסטרים איכותי. זבלים הם אף פעם לא היו, וגם כשהצליחו אף אחד לא האשים אותם במסחריות יתר. ואם היו בזים ולועגים למיניהם שאני לא יודע עליהם, מי זוכר אותם בכלל.

שמעת אותם, והגיע הזמן לקרוא ל-ELO בשמם, ידעת שאתה מקבל תמורה בעד הדקות והשעות שלך. יש לי בבית דיסק אוסף כפול שלהם שאני מתחייב לנער מעליו את האבק בהזדמנות ראשונה ולהרביץ כמה קטעים טובים במערכת החדשה שתהיה לי מתישהו. חולם על זה כבר חודשים, כמו שאתם שמים לב, ולא מזיז את התחת. איזה פדלאה אני, לא יאומן.

בקיצור, אתם עומדים לקבל כאן מדגם מייצג של הלהקה-הנפלאה-עד-מאוד הזו בעיניי. החל עם הרכבת האחרונה ללונדון, שיר שפשוט עושה מצב רוח טוב בכל מקרה ובכל סיטואציה אפשרית. תביטו בו, בסולן, ג'ף לין, שימו לב לקול המיוחד שלו, למראה האופייני לשנות השבעים, תחילת השמונים. חבורה מעובה מאוד היתה ELO והיה להם מה למכור. 16 שנים ברציפות הם פעלו ועשו עוד איזשהו קאמבק למשך שנה בתחילת העשור.

זו להקה שידעה להשתנות לאורך השנים וישנם הרבה מאוד שירים שלהם שנשמעים ממש אחרת, אחרת לגמרי, כל כך שונים זה מזה, עד שקשה לדעת אם מדובר באותה להקה ששרה אותם על אף הקול הייחודי של לין.

ואחר כך הרי אי אפשר בלי don't bring me down, נכון?

ויש את מיסטר בלו סקיי, טלפון ליין ואת סוויט טוקינג וומן הישנים יותר. פפפפפ, מיליון שירים יש להם, לא יודע מה לבחור.

הולד און טייט, למשל, וגם קונפיוז'ן. ים, ים שירים.

טוב, אז שניים בחרתי כבר והשלישי יהיה . . . בואו נגיד ש-secret messages המאוחר יחסית נשמע כמו רעיון סביר לגמרי.