היי ערן,

בעקבות שבוע הגביע עלו כמה תהיות לגבי שיטת הגביע הנוכחית והאפשרות לערוך בה שינויים. העלית את העניין בשידור מהרצליה בשמינית הגמר וגם בכדורסלע-הפייסבוק התפתח דיון בנושא. לדעתי הגביע הוא לא הבעיה. מוקד העניין הוא שמאז ששיטת הפיינל-פור נקבעה, נוצרה לנו מעין אנומליה עם שלושה גביעי ליגה: אחד באוקטובר, השני בפברואר והשלישי במאי.

אני לא מחדש פה כלום, אבל הגביע - שאמור להיות מסורתית מפעל נוק-אאוט מרתק שמאפשר לקחת תואר במספר משחקים בודדים, ולמשך זמן מה היה ההזדמנות היחידה לקבוצה שאיננה מכבי ת"א לזכות במשהו - הפך סוג של תואם פיינל-פור כשקבוצות משחקות גם ככה את שני משחקי ההכרעה בנוקיה וזהות המשתתפות רק משתנה בהתאם למצב הרוח שלהן באותה תקופה בעונה.

בקיצור ולעניין - הבעיה היא הפיינל-פור, לא הגביע. בהינתן הפיינל-פור, שמטרתו גם ככה לנצח את מכבי ת"א ולזכות בתואר במשחק בודד, הגביע במתכונתו הנוכחית די מיותר או לכל הפחות לא מיוחד כמו בשנים אחרות.

עניין אחר.

הסיפור מאחורי הפועל ירושלים השנה עד ההתפטרות של קטש הוא מעניין, כי דווקא אחרי העונה הקודמת - המאכזבת כשלעצמה - נדמה היה שניסו ללמוד כמה לקחים. למשל, לא להעמיס את עמדות הגארד ולגרום לנעימי להיעלם. גרונפלד נראה כמו החתמה פנטסטית בשעתו וגם ורנאדו הראה ניצוצות לפרקים. גם את כדיר וגוני כולנו מכירים ומוקירים. הסוגיה היחידה שהעלינו פה בעבר וגם הוזכרה במקומות אחרים היא ההחתמה של שישה זרים טובים במקום ארבעה טובים מאוד. בכל זאת, נראה שמרבית ההחלטות נראו נכונות ועדיין הדברים לא התחברו כמו שציפו בתחילת העונה. העובדה שניצחו את מכבי בנוקיה בתצוגה מרשימה עד מאוד מראה שיש משהו בקבוצה הזו שמריח נכון.

אגב, בעניין ההסתכלות על ירושלים כמספר 2 האולטימטיבית - קודם כל, היא הרוויחה את זה בזכות אחרי עונות יוצאות מהכלל בסוף העשור הקודם ובמהלך הנוכחי; בנוסף, העניין הגיאוגרפי משחק תפקיד מרכזי. ג"ג הפקות ואירועים יכולה להפיק אליפות וסגנות ועדיין החתמה של זר בקבוצה לא תופסת כותרת כמו החתמה של זר בירושלים, וחלילה סדרת כישלונות לא מביאה התעניינות ובחישה בקלחת כפי שקורה במקרה הירושלמי. הירושלמים מייצגים מועדון גדול, עיר גדולה וקהל אוהדים גדול והדברים האלה לפעמים מדברים לא פחות מהתוצאות בשטח (נזהר מאוד לא לעשות כאן הקבלה לביפ...).

3. בלי שום קשר לכדורסל: לפני זמן מה צירפת לינק עם טריו שירים נאים כרפאל. במיוחד אהבתי את השיר של מאיה איזקוביץ', Brave again. חפרתי עוד קצת ובכלל יש לה שירים רבים ששווים השמעה. בעיניי היא זמרת מעולה ולא נופלת מכל האדל והריהאנה למיניהן - כבודן במקומן מונח - שמשמיעים חדשות לבקרים. אז סחתיין על הבחירה המוזיקלית.

שי גרץ

שלום,

מספר נקודות תהיות ובקשות בעקבות הקול הקורא למעורבות יתר בכדורסלע-האתר. כחצי קילו טקסט, וזה יפה בימים אלה של בוקה ומבולקה אישיים.

מבחינת שמאליים, הריני שמח להוסיף לרשימה את שון דאוסן, גארד יליד ישראל 1993 בגובה 1.95.

בעקבות צירופו לסגל הבוגרים של מכבי ראשל"צ, מעטרים את הרוסטר של הקבוצה שני "בנים של", כשהאחר הוא כמובן רום קורנליוס. ונשאלת השאלה, האם אנו זוכרים או מכירים מצב שבו שיחקו יחדיו שני "בנים של" בקבוצה כלשהי בארץ, או אולי בעולם. אוטומטית אעלה את הסגל של הלייקרס בשנים האחרונות, כשקובי (הבן של ג'לי-בין) בראיינט ולוק (הבן של ביל) וולטון זכו בכמה וכמה (וכמה!) אליפויות במדים הסגולים-צהובים.

לסיום, דווקא סוגיה מעט כואבת ומפכחת. ישבנו לאחרונה מספר חברים, וסיפר לי אחד על אחיין שלו, בן 15 העלם ומתנוסס לגובה 1.90 בערך, משחק כגארד, שהחליט לזנוח את עולם הכדורסל הישראלי. אותו בחור הינו בחור חכם ומאד מוכשר, שפרט להצלחה די מטאורית בכדורסל (אליבא דחברי, כמובן), מצליח כמעט בכל דבר שהוא מנסה. הנער מתואר כמישהו שמאד מודע לעצמו, לסביבתו ולרצונותיו, ברמות שלפעמים קצת מזכירות מבוגר. אוהב הבחור כדורסל אהבת נפש, ומגיע מדי בוקר לבית הספר אחרי שראה את כל ההיילייטס של המנש, עבר על האתרים המובילים, מכיר שחקני קולג' ועוקב גם אחרי כדורסל אירופי (רציתי לאמץ אותו).

וישבו השניים לשיחה, בה ניסה החבר להבין מדוע החליט מה שהחליט. ואמר הבחור מלים נאות כרפאל, קורעות לב לכל אוהבי הכדורסל באשר הם. אביא אותן כציטוט חופשי, למרות שכמובן לא שוחחתי עמו מעודי:

"עכשיו אני מצליח ומוביל. כיף לי בכדורסל. המאמן נותן לי לעשות כמעט מה שאני רוצה, יש 3 אימונים בשבוע ועוד משחק אחד, וסך הכל מה רע לי? אבל אם אני מסתכל קדימה, אני צריך להשקיע המון בשביל להישאר בטופ, ועם זה אין לי בעיה, אבל אני יודע שרוב הסיכויים שלא ייצא לי מזה יותר מדי. בשנה הבאה כבר אשחק גם בקבוצה וגם בתיכון, וזה אומר 6-7 אימונים, עם שני מאמנים שונים, עם שני סגלים שונים. דיבר איתי המאמן על נבחרות, דיבר, ואמר שלדעתו גם אזומן לנבחרת מתישהו אם אמשיך כך, וזה כבר מסגרת ומאמן שלישי.

"בקיצור, זה עבודה במשרה מלאה, וזה עוד לפני שהתחלתי לשפר את הקליעה מבחוץ, שדי צולעת. ונניח שאמשיך להצליח ואגיע לגובה שצופים לי (בסביבות 2 מ', ש.פ.). ברגע שאסיים את גיל הנוער, המקום היחיד בו אצליח למצוא מידית מקום לשחק ולהוביל זה בלאומית. משחקים בכל מיני מקומות מול 200 איש, בלי משכורת רצינית. לא סיבה אמיתית לוותר על צבא אמיתי (רוצה להיות לוחם הנער). בליגת העל יש זרים כמו מים, וגם אם במקרה לא יביאו מישהו זר לעמדה שלי, רוב הסיכויים שהמאמנים ייקחו מישהו שכבר השתפשף בליגת העל או בלאומית בשביל שיהיה השחקן המשלים. אני מסתכל על הצעירים של היום ורואה שאין אף כוכב ישראלי. בשביל להיות חנוכי, יאן מרטין, בוכמן או פישמן אני לא רוצה להקריב את החיים".

אכן מלים כדורבנות. תוכחה מפיו של בן 15. כשאנחנו גדלנו ודמיינו את עצמנו הופכים שחקני כדורסל מקצוענים, שיחקו בארץ זלוטיקמן, ג'מצ'י, שפע – אושיות כדורסל, שהיו שחקני מפתח בקבוצות שלהם. גם בשנות ה-90, עת הוסיפו לקבוצות עוד זר, עדיין היה תפקיד מאוד משמעותי לישראלים בקבוצות – גורדון, שפר, קטש וכו'.

היום גדלים הנערים והנוער ורואים שהשחקן הישראלי אינו יותר משחקן משלים, ורוב הסיכויים שלא יגיעו למעמד שמצדיק את כל הוויתורים שמצריך נער מתבגר. הרי "נוחות ונינוחות" הוא-הוא המוטו של בני עשרה באשר הם.

מקווה אני שמישהו במנהלת/איגוד יתעורר מתישהו, ויבין שהמוצר המשווק יקרוס על עצמו בסופו של דבר. כמה זמן ימשיכו אוהדי הכדורסל לעקוב אחר רכבות הזרים שעוברות כאן, ולשלם מחירים מופקעים לכרטיסים (180 ₪ לכרטיס במקום לא טוב בפיינל פור האחרון במסגרת חבילת חובה לחצי הגמר ולגמר; 120 ₪ לכרטיס במשחק בין הפועל ירושלים לראשל"צ בשבוע האחרון) ולחבילות שידורים שלא מצדיקות את ההייפ. חבל.

שי פיין