הופה. יאללה בלאגן. עוררתי דיון. קרב מילים. הזירה היחידה שבה יש לי סיכוי לשרוד מול רב"ס הקראטיסט יותר מ-17 שניות, וגם זה בקושי, בימים אי זוגיים, בשנה מעוברת גם לועזית וגם עברית. הסייברספייס במהומה.

אז האמת, שאין כאן שום קרב. שלא יובן לא נכון - אני בדעה אחת לחלוטין עם הסוקולוב. מי שלא מוכן לקרוע את העכוז, שלא יהיה כאן. אני מגיע מעולם אחר לגמרי, עולם הרפואה, שבו מי שלא מוכן לוויתורים עצמיים מרחיקי לכת מתוך רצון בלתי נדלה לטבול את עצמו במקצוע שבחר לא צריך להיות חלק מאיתנו. כי עיסוק ברפואה, כמו בספורט תחרותי, כמו בעיתונות, כמו במנהל עסקים, כמו בהוראה, צריך להיות עניין של מחויבות.

אם עושים את זה "על הדרך", זה גם נראה ככה (מי אמר מערכת החינוך הציבורית, מי?). לפני שמישהו מתחיל לקרוע אותי לגזרים, צריך להיות מובן מעל כל ספק שהמחויבות למקצוע לא באה אצלי בכלל על חשבון המשפחה. אבל זה לא בלוג שלי או משהו, אז ווטאבר.

אז אם אני מסכים עם בורוכוב-סוקולוב-שגעונוב, למה אני שש אליי קרב? כי הבחור בו אנו דנים כנראה מאד מחויב לכל מה שהוא עושה, והוא הולך לחייב את עצמו לגמרי ללימודים (כנראה ייגש לאיזה 5 יחידות בגרות במתמטיקה כבר השנה, או משהו) ולהתכונן לצבא וכהנה וכשמה. לא היו לו עד עכשיו שום אישיוז של מחויבות, והבחירה שלו באה ממקום של תמורה בעד האגרה (איפה אורי לוי?).

בתור חובב כדורסל בלתי מצוי אני בוש בהחלטתו. בתור חובב כדורסל שמנסה תמיד לנסות להגיע לסיבות הבסיסיות לבעיות כלשהן, אני לא מסתפק בלהגיד שהבעיה רק אצל הנער.

מה באתי לומר? שצריך אופק. אין לי דבר ולא חצי דבר נגד חנוכי, ונגד שולמן, בוכמן, טישמן וכל שאר בחורינו המצוינים, שמאפשרים לנו ליהנות מכדורסל כשאנחנו רוצים קצת מנוחה לנפש, ונמצאים היכן שהם נמצאים בשם אותה מחויבות. אבל כשעומדים ומסתכלים קדימה, צריך חזון. יגיד לך את זה כל איש עסקים וכל מפקד בצבא שעבר סדנת ניהול בסיסית. אם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע, לא תתקדם לשום מקום (היידה פיל ג'קסון וזן, היידה).

שים באופק של נערים עתיד של כדורסלן ישראלי משלים, ובמקום 100 חברה עתירי חלומות והורמונים תקבל רק 10, ומתוכם ייצאו פחות משובחים ממה שאנחנו רוצים. בייחוד באקלים הלא-ספורטיבי שיש בישראל. וזה אותו דבר בכל חלק של הספורט הישראלי - ביפ (טפו!), קראטה, הרמת משקולות, שחייה צורנית או כל דבר אחר. כשאין אופק של מעמד, ובטח לא של כסף, האמירות "מי שלא רוצה להיות כאן, אנחנו לא רוצים אותו", ישאירו אותנו עם מעט מאד משוגעים לדבר, כמו האדון המכובד בורוכוב-סוקולוב-קראטיסטוב, שנושא על כתפיו את עתיד הקראטה הישראלי, וצריך היה עוד כמה מאות מאחוריו.

ומי אמור בדיוק ליצור את האופק? המערכת. בארה"ב קוראים לזה The Man. האיש הגדול. יו"ר איגוד הכדורסל צריך לדאוג לזה שצעירים וצעירות שאוהבים כדורסל יוכלו לשאוף באמת לגדולות. יו"ר איגוד הבאולינג הישראלי צריך לשאוף לאותו דבר בתחומו. ראש הממשלה והשרים צריכים ליצור אקלים שמעודד רצון להיות מורים, ורופאים (לא תאמינו כמה קילו טקסט מחקתי עכשיו בהקשר של הסכם השכר החדש. נסחפתי). ורק יו"ר איגוד הביפ שימשיך לעשות עבודתו נאמנה, ולהדיר צעירים ממגרשי הדשא שלהם. כל הכבוד לו.

אז לפני שאני מסתכן בבעיטה מסובבת לכיוונים אסטרטגיים (מטאפורית! מטאפורית!), אסוג ואבקש מחילתו של מטורפונוב, לפני שייצא קצפו גם עלי, בטעות. אין עוד מלבדו.