הכותרת היא מחווה לקטע echoes של הפינק פלויד, קטע אהוב עלי במיוחד. ועכשיו נעבור לנושא עצמו.

בקרוב אחגוג יום הולדת 36. אני אוהב כדורסל מגיל צעיר ולפתע, מבלי ששמתי לב, מצאתי כי למעט מאיר טפירו (ואולי עוד אחד, לא בדקתי את כולם), אין אף שחקן מבוגר יותר ממני בליגת העל! מבלי לשים לב, פספסתי את קריירת הכדורסל שיועדה לי מגיל צעיר.

מצד שני, אולי לא שהרי עד היום אינני יודע להעביר כדור בין הרגליים. שחקן כנראה שכבר לא אהיה, אבל אוהד הייתי וגם עוד אהיה. ולא סתם – אוהד של מכבי ראשון.

קוראי שורות אלה אולי יודעים על מה אני מדבר, אך רוב האנשים לא. משום מה, אהדה לקבוצת כדורסל בארץ מותרת במצבים הבאים:

אם אתה דתי או ירושלמי, מותר לך להיות אוהד הפועל ירושלים.

אם אתה מזוכיסט, מוזר, הזוי, שונא אדם ושונא עצמך, מותר לך להיות אוהד הפועל ת"א.

אם אתה בן פחות מ-10, מותר לך להיות אוהד של לא משנה מה.

אם אתה אף אחד מהנ"ל – אתה חייב להיות אוהד מכבי ת"א.

ובכן חברים – זהו שלא.

עליתי לארץ בגיל 8 וכמו כולם התחברתי מיד למכבי ת"א ששודרה בטלוויזיה בימי חמישי בערב. לא ידעתי כלל על דבר כזה שנקרא "ליגה" ועל כך שקיימות קבוצות אחרות.

ואז, יום אחד, ב-1987, פורסמה בעיר ראשון לציון (עיר מגוריי) חוברת על העיר ובה פסקה קצרה המודיעה על כך כי יש קבוצת כדורסל בעיר – מכבי ראשון לציון, המשחקת בליגה השנייה.

מיד שמחתי על כך שיהיה מי שייצג אותי בכדורסל, אך לא עקבתי יותר מזה. לא היה אז אינטרנט ותקשורת כמו היום, בטח שלא לילד עולה חדש בן 11.

בעונת 1989 (העונה הראשונה של ראשון בליגה הבכירה), הגיע שכן והציע לקחת אותנו למשחק אימון של הקבוצה נגד קבוצה מפולין (לך פוזנאן אם אני לא טועה, אבל לכו תדעו). היה שם אחד גבוה ורזה עם שפם מרשים שקלע ים של שלשות, אבל ראשון בכל זאת ניצחה.

מאז – מכבי ראשון זו אהבה.

בצעירותי, היינו אחיי ואני הולכים רק מדי פעם למשחקים, יען כי לזוג הורים עולים חדשים לא היה הרבה כסף לשלוח כל פעם את שלושת ילדיהם למשחקים. קיבלנו אישור מיוחד מההורים בימי ראשון להיכנס למיטה ולהשאיר את הרדיו דלוק כדי לשמוע את שידורי הליגה ולעקוב אחרי הקבוצה.

בהערת אגב נציין, כי אז יכולנו לבחור בין גלי צה"ל לרשת ב' – בדרך כלל היינו עוברים מתחנה אחת לשנייה לשמוע מי משדר את ראשון. מדהים לציין כי בשנת 2012, ליגת העל בישראל לא משודרת בשום ערוץ רדיו!

אבל נחזור לענייננו. במשך שנים הלכתי רק לעיתים רחוקות למשחקים בשל המרחק שגדל עם עזיבתי את העיר, הכסף החסר למבוגר צעיר וסטודנט, הלימודים העמוסים בבאר שבע (שהפכה מאז להיות עיר מגוריי) ושלל בעיות אישיות.

ב-2006 כבר לא עמדתי במעמסה הרגשית והגעתי לפיינל פור ההוא (עם ההפסד בנקודה להפועל ירושלים מזריקת עונשין של ג'נקינס). מצאתי שלל ילדים, נערים ומבוגרים צעירים שהיו "החבר'ה השרופים", אותם כמובן לא הכרתי והם לא הכירו אותי, מעודדים עם דגלים, כרזות שלטים ושירים. לא היה צריך יותר מזה כדי להתחבר מחדש והפעם – כמבוגר.

בשנים האחרונות יש לי כבר מנוי, ואני "מרביץ" שעתיים וחצי נסיעה לכל כיוון באוטובוסים כדי לנסוע לראות את קבוצתי האהובה. וכמובן מצטרף ל"גוש" שהולך וגדל בהתמדה.

לא קל להיות אוהד של מכבי ראשון, לא קל. אף אחד לא סופר אותך והבודדים שמתעניינים בכדורסל בעיקר צוחקים עליך. חלק מתגאים בכך שהם זוכרים את השמות של הקבוצה "ההיא" מ-1991, הקבוצה של ברקוביץ', בנקס וספנסר. לא פחות עצוב, גם אוהדי ראשון הוותיקים (כמוני) עדיין נתלים בקבוצה ההיא, שהגיעה גם לגמר הגביע ב-1992.

וכאן אנחנו מתחברים לימינו אנו. אמנם נכון הדבר, הקבוצה היתה בחצי גמר הגביע ב-2005 ובפיינל פור של 2006 ושל 2011. אבל שנים רבות לא היתה לנו תחושה כמו שיש השנה, לא רק של קבוצה טובה שיכולה להפתיע במצבים מסוימים (כמו בסדרה נגד בני השרון בעונה שעברה, למשל) אלא קבוצה ממש חזקה, דווקא קצת חסרת מזל – 4 מששת ההפסדים שלה הגיעו מסלים של היריבה בשנייה האחרונה! - אבל יש לנו קבוצה חזקה ורואים את זה גם אצל האוהדים.

בעוד שהגיעו רק מאות בודדות לחצי גמר הפיינל פור בעונה שעברה, הפעם נשארו כרטיסים בודדים לחצי גמר הגביע עבורו קיבלנו קרוב לאלפיים כרטיסים. ואני מכיר כמה אנשים שאמרו לי שאם עולים לגמר, הם רוצים גם כן כרטיס. יש אופוריה באוויר בקרב האוהדים. אולי אוהדי חלק מהקבוצות האחרות מכירים את זה, אבל בראשון זו התרגשות נדירה. זה משפיע על הכל – עבודה, לימודים, שינה, אוכל.

אחרי שהסתיים משחק הליגה האחרון (נגד גליל-גלבוע, שוב הפסד בנקודה בשנייה האחרונה), הראש, הלב והבטן מדברים גביע. אמנם זה רק חצי גמר, ולא יהיה קל, אבל יש תחושה אמיתית שיש לנו סיכוי טוב לעלות לגמר וששם נדע להתמודד כמו שצריך – אם נגד מכבי ואם נגד חולון.

ההרגשה שיש קבוצה חזקה באמת היא אדירה, ואפילו מפחידה חלק לא קטן מהאוהדים שעסוקים בעיקר בלנסות לבטל את הנאחס של הקבוצה, או להסביר כמה הולך להיות קשה וכמה אין לנו סיכוי לזכות בגביע.

האמת היא, שאלה רק פחדים שלנו על כך שאנחנו לא רוצים שתיגמר התקופה הטובה הזו. אבל נדמה לי שמאות ואולי אלפים, שאת רובם אתם לא מכירים ולא תכירו, הולכים בימים האחרונים לישון בערב כשהם מדמיינים צילום משותף עם הגביע הראשון של ראשון לאלבום מזכרות היסטרי והיסטורי.

אני לא יודע אם נזכה בסופו של דבר בגביע או לא, ואם בכלל נעלה לגמר, אבל אני אוהב את תחושת ההצלחה ואת הרגשת ה"אפשר לגעת בזה" ורק יכול לאחל לכל אוהדי ראשון, במיוחד אלה שנמצאים שנים עם הקבוצה, שבעי כישלונות ומאבקי הישרדות בליגה, שמעכשיו יהיו לנו רק רגעים כאלו של אושר וצמרת, וכולם סוף סוף יוכלו להגיד בקול רם בבית הספר, בלימודים, בעבודה, בנסיעות, ברחוב ובכל מקום אחר – אני אוהד של מכבי ראשון בכדורסל!

ניפגש בנוקיה ובשאיפה – חפשו אותי חוגג בין אלפים בלילה שבין חמישי לשישי של אמצע חודש פברואר. אפילו אשתי הסכימה להעביר את הלילה בלעדיי במקרה כזה.

אילן ברמי-רוזיליו