הקריירה של אורי יצחקי תיזכר כסוג של פספוס. זה משפט נורא לומר או לכתוב, אבל כנראה שהוא הכי קרוב למציאות. בצעירותו נראה היה שיגיע רחוק יותר מאשר א.ס רמת השרון או עירוני רמת גן, ואפילו רחוק יותר מלאשקו. הצפי היה לשחקן שיהפוך למוביל ומשמעותי בנבחרת ישראל. זה לא קרה.

ומשתי סיבות, או אולי יותר. האחת, יצחקי לא המשיך לפתח את המשחק שלו. הוא היה מהיר וסיים טוב מתפרצות, הוא היה גם חוצפן ומלא תעוזה, אבל לא הצליח להפוך לסקורר קטלני וגם לא לצלף אמין. הוא לא היה מספיק מגוון מבחינת התרומה שלו במגרש.

בנוסף, הוא סבל מפציעות. היו שלבים שהסתובב באירופה בין יוון (אגלאו), סלובניה וסף חתימה בדינמו סנט פטרסבורג זמן קצר לפני שזו התפרקה והעיסקה לא יצאה לפועל. אלא שבו בזמן היו לו גם מחשבות על פרישה. היו מצבים שבהם חש שאינו נהנה עוד מכדורסל. שאינו משחק כפי שהיה רוצה לשחק, או לא מקבל את הקרדיט כפי שחשב שמגיע לו.

בעיניי, יצחקי היה מסוג הסקוררים הישראלים שמרגישים מספיק טובים ומספיק בטוחים כדי לקחת עוד ועוד זריקות לסל כאילו היו במעמד של זרים, ולא תמיד המאמנים כאן אהבו את זה או נתנו גיבוי למהלכים כאלו. קצת כמו אפיק נסים או רביב לימונד, לצורך העניין.

למרות זאת, חזר לשחק בארץ כדי לנסות ולמצוא את מקומו מחדש וביתר שאת. עונת 2007/08 היתה אחת הטובות ביותר שלו, אולי הטובה מכולן. אחרי עונות בהפועל ירושלים, בני הרצליה ועירוני נהריה, הוא שב והפך לישראלי מוביל בקדנציה שנייה שעשה בעירוני רמת גן. ולא רק שקלע 15 נקודות בממוצע למשחק, הוא עשה זאת לראשונה באחוזי עונשין יוצאים מהכלל (90.2%, מדהים עבור מי שכונה לא פעם "נגר מהקו" לאורך הקריירה שלו) ודייק גם ב-61% לשתיים ו-37% לשלוש.

יצחקי היה אז בן 27-26 בערך ואולי בפעם הראשונה נדמה היה מהצד שהוא נהנה מכל רגע, בוגר מספיק, בשל מספיק, ובעיקר חי עם עצמו ועם מקומו בפאזל בשלום.

אחר כך שב לבני השרון, סוג של בית בהיותו בוגר מחלקת הנוער של בני הרצליה, ואז החלו פציעות. הוא שיחק לא רע, אבל התקשה לשחזר את היכולת המצוינת מתקופתו ברמת גן. בתום שתי עונות שם עבר לברק נתניה על תקן הישראלי הבכיר של הקבוצה, אבל שותף במספר מצומצם של משחקים לפני שנאלץ להיכנע ולוותר כמעט על כל עונת 2010/11.

בסופו של דבר לא היתה לו ברירה כנראה אלא לוותר על הכדורסל, מחשבות שעלו בו, כאמור, עוד קודם לאורך הקריירה. הוא מעולם לא הודיע על פרישה באופן מסודר ובמסיבת עיתונאים, בדומה לליאור ליובין, יואב ספר ואחרים.

מי שהיה שחקן בולט בנבחרת הקדטים לצד אפיק נסים, שמוליק ברנר ואחרים וזכה איתה במדליית זהב על חשבון טוני פארקר ונבחרת צרפת, ואחר כך שימש כשחקן חמישייה מוצלח בנבחרת העתודה שזכתה במדליית הכסף באליפות אירופה בשנת 2000, עשה קריירה סבירה כבוגר. ובכל זאת, הצפי היה ליותר מזה. אולי, בין השאר, לנוכח העובדה ששניים שעלו איתו מהנוער של הרצליה לבוגרים, טל בורשטיין ויניב גרין, הפכו לשחקנים מובילים בנבחרת הבוגרת ולחברים לאורך שנים במכבי ת"א. ויצחקי לא.

כך או אחרת, אחרת או כך, האיש יכול לנוח בבית הלוחם שלנו. הוא נאבק בפציעה בגב וניסה להתגבר עליה, לחם כמיטב יכולתו ונתן לעצמו צ'אנס ועוד צ'אנס. וזה נגמר.