שלל דברים שרציתי לספר לעם ולא היה לי זמן, או לא הסתדר לי.

ריישית כל, בשמונה וחצי בבוקר בועז כהן השמיע ב-88FM את דייויד סילביאן עם 'פורבידן קאלרס' חסר התקדים. היו רגעים מפעימים על הכביש, לא נכחיש זאת, ופתאום הפקקים לא הזיזו לי בכלל. בתשע הוא הלך על לונדונ'ס קולינג של הקלאש. יוזה נאה.

שיינית: אתמול, ב-6-6 במערכה הראשונה נגד השכן, התחיל גשם אימים והמגרש הפך חלק ומסוכן תוך שניות. אנחנו מבוגרים, אנחנו. לא טפשים. הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה קרע נוסף ברצועה הצולבת. זו שנקרעה כבר ואוחתה, או זו שטרם. "ססססססאמק", הוא סינן, "לא הולך לנו. כל פעם סיפור חדש. או שגשם, או שהאחראי כיבה את התאורה פתאום ולוקח המון זמן להדליק אותה מחדש, או שיש ליגה בלקנית מזורגגת פתאום. אי אפשר לשחק ככה טניס, אי אפשר". ואז הוא תפס את עצמו ואמר: "רגע, אבל לפחות הרווחנו אחלה מערכה". מה שנכון נכון. ניתן לו גם לא יאה על הקללה וגם נאה על ראיית חצי הכוס המלאה.

אהה, כן

הלאה. קבלת החלטות. לא פעם יוצא לנו (לי) לבקר שחקנים על קבלת החלטות תוך כדי משחק, או סתם לדבר על זה בלי לבקר. אז הנה משהו על קבלת ההחלטות שלי בכבישים והנחייה לעצמי: לך על הרגיל, לך על המוכר. בכל פעם שבחרתי לחרוג מהמסלול הקבוע בדרך לגן של תומרינגו סטאר בצהריים ונכנסתי לבני ברק בגלל אילוץ כזה או אחר, או התברברתי והגעתי לכביש גהה, קיללתי את הרגע ונכנסתי ללחץ גדול של זמן.

בהקשר זה יש לומר כי, כידוע לכל, אצל הסבתא בהדר יוסף אנחנו גרים בחודשים האחרונים, וזה לא הסיפור הרגיל של ללכת שלוש דקות ברגל ליד הבית. כאן צריך לצאת בסביבות 35 דקות לפני סיום היום בגן, לעבור את הגשר הגדול, את קניון איילון, את בן גוריון כולל לחצות את ז'בוטינסקי, את שלושת רבעי הרא"ה. חתיכת דרך.

יש גמר גביע

הקטע הגדול הוא שלפעמים לא ברור למה לקחת את ההחלטה הזו. פשוט לא ברור. בדרך כלל זו סתם חוסר ערנות, אז מתברר שנאלצים לשלם על זה. אזכור לעצמי את הלקח בכל פעם שייצא לי לדבר על קבלת החלטות של שחקנים או מאמנים.

ובכלל, הפקקים, הפקקים. אני מתקשה עדיין להאמין שאנשים חיים ככה. קרוב לארבעה חודשים אנחנו אצל הסבתא בעקבות השיפוץ-קומפלט שמתבצע בלשכה הנשיאותית, והשעות על הכביש הן הדבר שהכי לא אתגעגע אליו.

אין מלים. לקחו אדם שהמוטו שלו כבר שנים רבות הוא 'נוחות, נינוחות ונוחיות' וזרקו אותו אל תוך הקלחת היומיומית של אנשים מהשורה. בוקר, אחר הצהריים, ערב, השעות הכי קשות. מיליון מכוניות על הכביש עקב בצד אגודל. חותכים נדחפים, צופרים, הולכי רגל מגיחים מכל כיוון אפשרי. סכנה מכל עבר.

הערב

האמת? פינוק או לא פינוק, נוחות או לא נוחות, זה נורא בעיניי. חתיכת ניג'וס היסטרי ויומיומי שיש לי מזל גדול שהוא לא חלק מהיומיום שלי בתנאים רגילים. אני מניח שאנשים מתרגלים ולוקחים בחשבון שאוקיי,את 50 הדקות הקרובות ו-12 הקילומטרים הבאים נבלה בזחילה כי זה מה שיש. פייייי, איזה מזל שעוד מעט זה ייגמר.

ולשאלתכם: מדברים על עוד שבועיים בערך. כן. והתאקלמות והתארגנות מחדש של שבועיים נוספים, יש להניח ולהניח יש. בסופו של דבר, תהיה לשכה נשיאותית לתפארת וכשיעבור הזמן ומוטיב הננ"נ שוב ישלוט, יש סיכוי שיום אחד נצחק על כל התקופה הזו, כמו שאומרת סבתא נועה.

תודה על ההאזנה. והיידה, איש איש לענייניו.

שלומות ונצורות בשלב זה.