מוריס גיב (22 בדצמבר 1949 – 12 בינואר 2003)

אלילי זמר כמו מוריס גיב תמיד מציבים בפני דילמה. מצד אחד, האייטמון נועד לאליל עצמו, כן? מצד שני, מדובר הרי באדם שעשה גדולות ונצורות כחלק מהרכב. מצד שלישי, היתה לו קריירת סולו. מצד רביעי, ההרכב היה של האחים שלו, ככה שהוא לא באמת יכול להתנתק מהם. וכל זה צריך להיכנס ברבע קילו טקסט. לך תבנה מדינה.

כך או אחרת, אחרת או כך, מוריס גיב נולד. ולא לבדו, יש לציין. 35 דקות לפניו ילדה אמא גיב את אחיו, רובין, ושלוש שנים קודם לכן את בארי, האח הבכור. השלושה האלה הרכיבו את הבי ג'יז (B פור ברדרס, G פור גיבז, כן?).

שלושת האחים, בריטיים על פי מוצאם, ואוסטרלים על פי ילדותם, החלו להתמסחר אי שם בשנות ה-60, וב-1966 כבר היו הלהקה הבכירה באוסטרליה. הלהיט שלהם Spicks and specks חרך את מצעד הפזמונים ביבשת הדרום-מערבית, והכל היה מוכן לקראת כיבוש בריטניה וארצות הברית.

בשנת 67 חזרו השבאב לכור מחצבתם בממלכה המאוחדת, ואף כבשו אותה בגאון עם הלהיט New York mining disaster 1941, ואז, כמו שקורה הרבה פעמים, החלו בלאגנים כהנה וכשמה. העובדה שהם היו אחים לא סייעה להפחתת המתח (יש אומרים שאף להיפך), ומפה לשם נפרדו דרכיהם של האחים. ושוב, כמו שקורה בהרבה הרכבים אחרים, אחרי קריירות סולו לא מי יודע מה, החבר'ה הבינו שמה שטוב לאתוס פורתוס וארמיס טוב גם להם. הם חזרו לאחד כוחות, וב-1975 כבש הלהיט שלהם Jive talking את פסגת המצעד האמריקני.

מאז ועד היום, פחות או יותר, או לפחות עד מותו של מוריס (אגב, ככל שהאייטמון הזה מתקדם אני מתפלא על כך שבחור בריטי- אוסטרלי מתהדר בשם מוריס. מוריס זה לא מרוקו?) המשיכו הבי ג'יז לנגן. אנחנו מדברים על סדר גודל של 50 שנה, כן?

הם זכו בשבעה פרסי "גראמי", נכנסו להיכל התהילה של הרוקנ'רול ודורגו במקום ה-12 בין הלהקות המוצלחות ביותר בעולם על ידי מגזין הרוק "רולינג סטון".

בשנת 2003 נותח מוריס בבטנו. במהלך הניתוח, חטף התקף לב ומת. מדי שנה בשנה נרימה כאן כוסית לזכרו ולכבודם של שני אחיו המוכשרים.

לוצ'אנו פבארוטי (12 באוקטובר 1935 - 6 בספטמבר 2007)

אכן כי כן, לא הרבה זמרי אופרה שוכנים בחלקת הקבר המכובדת בכדורסלע-האתר, לא נכחיש זאת. אבל אם כבר מכניסים זמרי אופרה כלשהם, אין ספק שלוצ'אנו פבארוטי חייב להיות הראשון שירעיד את אמות הסיפים של כדורסלע, עם הדו הגבוה ורב העוצמה שלו.

פבארוטי אמנם היה אליל בזכות עצמו, אך קשה שלא להזכיר אותו בנשימה אחת עם פלאסידו דומינגו וחוזה קררס, שני חבריו להרכב "שלושת הטנורים".

לא ניתן להתעלם מהקשר המובהק בין שלושת הטנורים לענף שאין לנקוב בשמו. הופעות רבות שלהם נערכו בטקסי פתיחה או סיום של מונדוביפים מזורגגים כהנה וכשמה. נסלח להם על כך משלוש סיבות: הסיבה הראשונה היא שאלילים היו השלושה, ואנחנו מעריצי אומנות ומוזיקה איכותית.

הסיבה השנייה היא שהמנצח שלהם היה אחד, זובין מהטה, ואנחנו – כידוע – פרובינציאליים עד מאד.

הסיבה השלישית והחשובה מכולן היא, שפבארוטי עצמו העדיף את קריירת השירה על פני קריירה של שוער ביפ. נעריכו ונעריצו על כך עד מאד.

גם אביו של פבארוטי היה זמר, אבל מעולם לא פצח בקריירה מוזיקלית מסיבותיו שלו. בנו, לעומת זאת, החל לשיר כבר בגיל 9 במקהלת הכנסייה המקומית.

לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון, פבארוטי התלבט בבחירת קריירה. הוא נטה להתחיל בקריירה של שוער מקצוען, אולם אמו שכנעה אותו ללמוד הוראה. פבארוטי נענה לבקשתה של אמו, ולאחר תום לימודי ההוראה לימד במשך שנתיים בבית ספר יסודי במודנה (לא משהו בכדורסל העיר הזו).

בעבודת ההוראה לא ראה שליחות אלא דרך להתפרנס בדרכו לקריירה שבחר, וההוראה, בין שאר עבודות, פרנסה אותו במהלך לימודי המוזיקה שלו בשבע השנים הבאות.

אביו, שזיהה את הסיכון הכלכלי הכרוך בקריירה בתחום המוזיקה, לא נתן את הסכמתו ברצון רב. הוסכם שפבארוטי יוכל ליהנות מקורת גג ומזון ללא תמורה בבית הוריו עד גיל 30, ואם לא יצליח עד גיל זה יפרוש ממוזיקה וייאלץ לפרנס את עצמו בכל דרך שיצליח למצוא. "רק שלא תהיה לי כמו ההוא מהשיר של אהוד בנאי עם החום הגבוה", הזהיר אבא פבארוטי.

הבחור החל להרביץ אופרה פה ושם, אבל יום אחד התפתח גידול שפיר על מיתרי הקול שלו וגרם ל"אסון" בקונצרט בפרארה (אד הורטון שיחק שם פעם). הוא החליט לוותר על הקריירה המוזיקלית. אלא שבאופן הפוך על הפוך דווקא העובדה שהוא שחרר את הלחץ גרמה להחלמה מהירה ולהצלחה מסחררת בתחום המוזיקה.

צעד אחרי צעד כבש החבוב את במות האופרה בעולם, וזכה בפרסים רבים כהנה וכשמה. נכון להיום הוא מחזיק בשני שיאי גינס: הראשון הוא מספר העליות הרב ביותר של אמן לבמה לאחר ההצגה (165); והשני - עבור האלבום הקלאסי הנמכר ביותר (האלבום הוא "בקונצרט" מאת שלושת הטנורים, ולפיכך השיא שייך גם לפלסידו דומינגו וחוסה קארראס).

בשנת 2007 הלך הטנור האגדי לעולמו, לאחר מאבק ארוך במחלת הסרטן. דגלים בבתי אופרה ברחבי העולם הורדו לחצי התורן, ומחוות כאלה ואחרות נערכו לזכרו. מדי שנה בשנה נתכבד גם אנחנו להרים כוסית לזכרו.