באחת מהתכתבויותיי עם נשיאנו בסקייפ (הגירסה שלנו לשיחות המסנג'ר שנעלמו להן פתאום מכדורסלע-האתר), הפציר בי הנשיא להסביר לו איך יכול להיות שאני לא מוכנה להחמיץ ולו משחק אחד של מכבי ת"א. או אם תרצו ציטוט מדויק של כבודו (כמה טוב שהסקייפ שומר היסטוריית התכתבויות): "נושא לאייטמון - למה אני, שירה הברזלית, מתעקשת לראות את מכבי באדריאטית. חמש סיבות טובות".

תשובתי המדויקת הייתה: "לא בטוחה שיש לי אחת, פרט לשריטה עמוקה ואהבה עזה". התשובה מהצד השני של המחשב הייתה: "פרטי את השריטה, לכי לאחור, ספרי איך נולדה ואיך בשבוע שבו שמעתי שני אנשים מתוודים בפניי איך נגמר להם ממכבי מזמן אחרי שהיו אוהדים נלהבים, את עדיין משחקת בשריטות".

אז מאז עבר בערך חודש, תקופת המבחנים הגיעה ונמצאת בעיצומה, והיה לי קצת זמן לחזור אחורה ולהבין מה עומד מאחורי כל הסוגיה הזאת. אייטמון חושפני לפניכם.

כמו שרו"ח ד. שמיר אמר באייטמונו המצוין, גם אני באמת ובתמים אוהבת כדורסל. האהבה למשחק תמיד הייתה שם. רוב הסיכויים שזה כתוצאה מכך שאבא שלי לקח אותי (מגיל 4 בערך) ואת אחי למשחקים שונים ומשונים בליגה למקומות עבודה בה הוא שיחק (תחת הדרכתו של המאמן-שחקן דאז אריק אלפסי, שחקן מעולה בפני עצמו, לא נכחיש זאת), כתוצאה מזה שאני אחות קטנה לאח חולה ספורט על שלל גווניו, וכתוצאה מכך שאמא שלי נהגה לקחת אותנו מגיל צעיר מאוד למשחקים של מכבי ראשון לציון.

אפילו נאמר לי השבוע שהיינו בהרבה משחקים בעונה שבה קווין מגי האלילי שיחק בראשל"צ. אבל האמת היא שהייתי ילדה קטנה (גיל 4-5), ואת מרבית המשחקים אני לא כל כך זוכרת. אם אתם מחפשים הסבר לסיבה שאמא שלי לקחה אותנו למשחקים - זה כבר גדול עליי, אבל זה היה חלק מהריטואל שלנו, בהמשך להצגות ומופעים שהיו בעיר, היינו הולכים גם למשחקי כדורסל. ואם נודה באמת, באותה תקופה האזור בראשון בו אנו גרים היה כל כך שומם, שאם הייתם רוצים לעשות משהו שונה וייחודי - גם אתם הייתם הולכים לראות משחקי כדורסל עם ילדיכם הקטנים.

כך או אחרת, אחרת או כך, האהבה למשחק נדבקה בי ומאז אינה מרפה. כתוצאה מכל האמור לעיל, באופן טבעי מבחינתי התחלתי לשחק כדורסל במכבי ראשון לציון בגיל 10 בערך. אירוע היסטורי של ממש - נפתחה קבוצת בנות בביה"ס לכדורסל של מכבי ראשל"צ, ומה תגידו - האימונים התקיימו במגרש הממוקם ממש שתי דקות הליכה מהבית. הזדמנות פז עבורי. הלכתי על זה בשתי ידיים ונהניתי מכל רגע. כמובן שיחד עם ההצטרפות למועדון הכדורסל מכבי ראשל"צ קיבלתי מנוי למשחקי הקבוצה, מה שהוביל לכך שהלכתי להרבה מאוד משחקים של ראשון, ואת המשחקים האלו אני דווקא זוכרת. אפילו טוב במיוחד. עכשיו אתם בטח תוהים איך יכול להיות שלמרות כל מה שאמרתי עד כאן אני לא אוהדת שרופה של מכבי ראשון לציון ואיך יצא שאני בצד הצהוב.

אז נתחיל מזה שגם אבא שלי וגם אחי אוהדים של מכבי ת"א. וכמו שאמר לי פעם הנשיא - אהדה למכבי זה משהו שעובר מאב לבן. אז אצלנו זה עבר מאב לבן ולבת. בנוסף, הנה מגיעות הסיבות העיקריות לזה שאני לא אוהדת את מכבי ראשון לציון. מה שאני זוכרת יותר מכל מהמשחקים של ראשון שבהם הייתי הוא שלמרות שמדובר בקבוצה של העיר שלי, שהיא לחלוטין ביתי ומבצרי (על אף ולמרות הרצח המזוויע שהיה פה בשבוע שעבר), מעולם לא הרגשתי בגן-נחום בבית. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל משהו באופי של המועדון או בסגנון שלו לא ממש תאם לאופי שלי. סיבה נוספת, שאתם יכולים לזלזל בה, אבל לילדה קטנה היא די משמעותית, בסיום המשחקים של הקבוצה, כפי שנהוג היה בגן-נחום עשרות ילדודס משתלטים על המגרש ועטים אחר שחקניהם האהובים. אז פעמיים כאלו הסתיימו מבחינתי במפח נפש, כי השחקנים לא היו נחמדים.

נכון, מנקודת מבט של אדם בוגר זו לא לגמרי סיבה רציונאלית, אבל אמר פרופ' דן אריאלי שאנשים אינם יצורים רציונאליים, והחלטות רבות שאנו מקבלים אינן רציונאליות בכלל. אז כן, הייתי בת 10, השחקנים לא היו נחמדים אליי ואל חברות וחברים נוספים שהיו איתי, וזה השפיע על התחושה שלי בכל פעם שהייתי בגן-נחום. אז אם יש מבין נתיני כדורסלע שחקנים פעילים (וישנם כאלה), ואם יש שחקני עתיד (מקווה מאוד שישנם כאלה) - אל תהיו לא נחמדים לילדים. חבל. ואם זה לא מספיק כדי להבין למה אני לא אוהדת את מכבי ראשון, אז שנתיים לאחר שהתחלתי לשחק שם, העירייה החליטה (או אם להיות מדויקים - אגף הספורט בעירייה החליט) שאין מספיק בנות כדי שיהיו שני מועדוני כדורסל שיתפעלו קבוצות בנות בעיר (על אף ולמרות שהייתה כמות נכבדה למדי של שחקניות בעיר), ואין לי מושג איך זה קרה, אבל הקבוצה שלי במכבי ראשון נסגרה והועברתי לאליצור ראשון. תחושת בגידה קלה מהמועדון, ותחושה רצינית שלא נלחמו עלינו מספיק כדי שלא אנחנו נהיה הקבוצה שנסגרת.

מיותר לציין שלמכבי ראשון לציון היו בעבר ויש גם היום את מתקני האימון הטובים ביותר בעיר. מעבר לאליצור ראשון כלל מעברים רבים בין אולמות, מגרשים פתוחים, מתנ"סים מפוקפקים ושאר כהנה וכשמה בכל מיני פינות מוכרות יותר ומוכרות פחות (בעיקר פחות) ברחבי ראשל"צ. ולהזכירכם -
מדובר בילדות בנות 12 שתלויות לחלוטין בהוריהן, או בתחבורה ציבורית. לרוב תחבורה ציבורית, עד לאינתיפאדה השנייה, אבל בואו לא ניכנס לזה.

מה שכן, היו דברים חיוביים במעבר לאליצור ראשון - כמה עונות מהנות במיוחד, תחת מאמן קרואטי יוצא דופן באישיותו ובמקצועיותו. ואם חשבתי עד אז שאהבתי את המשחק, מכאן האהבה רק הלכה והתעצמה. אני לא אגזים אם אומר שאת מרבית הדברים שאני יודעת על הענף ועל המשחק למדתי ממנו. אחד מהדברים שהפכו לריטואל קבוע בינינו היה ניתוח ודיון על המשחקים של מכבי בימי חמישי. וכאן צץ טריגר נוסף לעקוב אחרי המשחקים של מכבי. אז בנוסף לכך שראיתי משחקים של מכבי מאז ומעולם בתור אוהדת מהבית, התחלתי לצפות במשחקים גם מנקודת מבט של שחקנית ומנקודת מבט מפוכחת יותר. וכשזה נדבק, זה לא עזב.

אה, ומשהו שחשוב לציין - משום מה כל המשחקים ששוחקו בליגות הילדות, נערות א', נערות ב' וליגה א', שוחקו בימי חמישי בערב. מה שאומר שהווידיאו נכנס לפעולה ועבד שעות נוספות בבית. די מהר נוצר מצב שבו ראיתי חלק גדול מהמשחקים פעם אחת בתור אוהדת, ופעם שנייה בתור שחקנית. כאמור, שתי נקודות מבט שונות לחלוטין, ששתיהן תרמו הן לאהדה שלי למכבי והן להבנה שלי במשחק.

אני לא זוכרת באיזו קבוצה זה היה מבחינת ההיררכיה, אבל בגיל 13-14 (ויש סיכוי סביר שזה כבר היה בליגת נערות א', אחרי הכל מדובר בכדורסל בנות, יו נואו, בו דברים לא מתנהלים לפי הספר...), אחד המשחקים שהיו לי בימי חמישי הסתיים מוקדם, והתאפשר לי ללכת עם אחי, ועם ההורים שלי למשחק ביד אליהו. אני לא זוכרת אם זו הייתה הפעם הראשונה שלי בהיכל (כמעט משוכנעת שכשהייתי בת 6 הייתי במשחק, אבל הזיכרון מעומעם משהו), אבל זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שיד אליהו זה המקום בשבילי להיות בו. תחושה של בית, של קהל תומך (יד אליהו של לפני השיפוץ, יו נואו), של קבוצה שנלחמת, ותחושה שגרמה לי להבין איך באמת אמורים להרגיש במשחק כדורסל. אם תרצו, מנקודת מבט תמימה של ילדה/נערה צעירה - מכבי ת"א הייתה מבחינתי המודל האידיאלי לקבוצת כדורסל.

שוב, מזכירה לכם - מדובר, אחרי הכל, בכדורסל בנות ששונה מכל מה שאתם מכירים ויודעים על קבוצות נערים/נוער/בוגרים באגף הגברים בכל אספקט אפשרי. לדעתי זו לא תהיה הגזמה אם אני אומר שכדורסל נשים וכדורסל גברים הם שני ענפי ספורט שונים לחלוטין. בכל אופן, החוויה העוצמתית הראשונה של יד אליהו גרמה לי להתאהב אפילו יותר.

באחד הקיצים הלכתי עם אבא שלי לראות את המשחקים ששוחקו במסגרת טורניר תל אביב (אגב, לאן נעלם הטורניר הזה?). שם חזיתי לראשונה בפלא שעונה לשם "אנתוני פארקר". ונראה לי שדי מיותר לציין מה חשבתי בשנייה הראשונה שהוא נגע בכדור. מכאן - באמת שאי אפשר היה למנוע את המשך המעקב שלי אחרי קבוצתי-האהודה. כמובן שהשנים הטובות של השושלת הפכו את המעקב הנ"ל לחוויה של ממש ולהנאה צרופה, אבל גם לאחר שהתקופה הטובה הזו נגמרה אי אפשר היה לנתק אותי מעיתונות הספורט, משידורים של משחקים ושאר כהנה וכשמה.

אפילו במהלך השירות הצבאי, שבו לא הרביתי לראות את הבית שלי, שלא נדבר על משחקים מלאים, הקפדתי להתעדכן, לעבור על סטטיסטיקות שונות ומשונות ולקרוא כל פיסת מידע על קבוצתי-האהודה.

בשנת הלימודים השנייה לתואר הראשון החלטתי באופן ספונטני לחלוטין לעשות מנוי למשחקים. באופן שמבהיר עד כמה מרפי הוא חבר קרוב, השנה הזו הוכתרה ככישלון כי הפסדנו את האליפות לג"ג של קטש ואיכשהו הצלחנו להפסיד את המשחק הביתי נגד פרטיזן למרות שהובלנו ב-23 הפרש. ולמרות כל זאת - נהניתי מאוד להגיע לכל משחק בליגה הישראלית ולכל משחק ביורוליג.

כמובן שעם השנים הבנתי שהקבוצה אינה מייצגת את המודל האידיאלי של מועדון כדורסל, ולמעשה מודל שכזה כלל לא קיים. הקבוצה, כמעט כמו כל דבר היום, הפכה להיות דומה יותר ויותר לעסק ולא לקבוצה, דבר שמשפיע רבות הן על ההחלטות שמתקבלות והן על טווח הזמן שעליו מסתכלים מקבלי ההחלטות. ברור שישנם דברים רבים שאני בכלל לא מבינה למה הם הוחלטו, כמו למשל הליגה האדריאטית, אבל אין זה אומר שאני לא אשב בכל מוצ"ש ואראה משחקים של מכבי נגד קבוצות הנמצאות במקומות שונים ומשונים על המפה. כי אתם יודעים איך זה - את הדברים שאוהבים מקבלים עם כל היתרונות ועם כל החסרונות שלהם.

בסופו של דבר הגעתי למצב שבו אני לא מחמיצה אף שידור של קבוצתי האהודה. זה כבר מוטמע בי כל כך, שזה לא עולה על הדעת בכלל. כשיש זמן, אני אפילו הולכת למשחקים וסופגת מחדש את האווירה הייחודית של המגרשים, ואני מניחה שרק שינויים משמעותיים של ממש באורח החיים שלי יגרמו לרמת ההתעניינות שלי לרדת, למרות שאני מאוד רוצה להאמין שזה לא יקרה בקלות רבה.

ואם תהיתם מה קרה לקריירה המקצוענית שלי - לאחר כמה שנים באליצור ראשון החליטו בעירייה (כן, שוב הם) לסגור את המועדון ולהעביר את הבנות למועדונים אחרים, כתוצאה מהטענה המופרכת שאין מספיק שחקניות בראשון כדי שיהיה מועדון שיתפעל קבוצת בנות (כן, שוב אותה סיבה שלא הייתה ולא נבראה). ובואו נגיד שהשתיקה יפה לדברים שראיתי/חוויתי/שמעתי במועדון שאליו עברתי. שם האהבה למשחק ספגה מכה קשה, אבל לאט-לאט היא חזרה לעצמה, ומה אתם יודעים, הרבה מזה בזכות כדורסלע-האתר.