זו היתה אהבה ממבט ראשון, היא היתה צעירה, שמחה, מלאת חיים – הפועל גליל עליון של ארז אדלשטיין, עונת 00/01. קבוצה סוחפת, קבוצתית, צנועה, מקדמת צעירים והישגית.

כמו שלא תמיד אפשר להסביר אהבה לבן זוג, ככה קשה להסביר אהבה וחיבור של אוהד/ת לקבוצה, לך תסביר להם את ההתרגשות של ניצחון על ירושלים משלשה של קאוקינאס בשניות האחרונות או את הכעס, הכאב והאכזבה אחרי הפסד לירושלים משלשה של טפירו בשניות האחרונות; לך תסביר להם את שניות ההכרעה האלה שמורטות לך את העצבים אבל אתה פשוט לא יכול בלעדיהן; לך תסביר להם כמה אנחנו נקשרים לשחקנים, גם אם לא דיברנו איתם אף פעם; לך תסביר להם את הגאווה שבהצלחת השחקנים שקודמו בקבוצה, כאילו גידלנו אותם בעצמנו...

הרבה דברים השתנו ב- 10 השנים האחרונות, בקבוצה ובכדורסל הישראלי: המעבר מהגליל העליון לגלבוע, הקמת מנהלת הליגה וייסוד הפיינל פור, שם הקבוצה מתארך כל שנה, ה"קומץ" הפך ל"אולטראס", השחקנים, המאמנים, ההנהלה, הבעלים, כולם התחלפו אבל יש גם דברים שנשארו כמו אז, כמו בקבוצה שבה התאהבתי: הצניעות, התמימות, הקהל המשפחתי והקיבוצניקי/מושבניקי (סליחה לעירונים, אני אוהבת אתכם בדיוק באותה מידה), קידום השחקן והמאמן הישראלי והישגים כמובן.

בגילי (שמור במערכת), לא קל למצוא שותפים לצפייה במשחקים, במיוחד אם זה כרוך בנסיעות לכפר בלום, גן-נר, נהריה, חולון, ראשל"צ, הרצליה וכו' ובעיקר אם מדובר בנסיעה בתחבורה ציבורית. אם היה לי שקל על כל פעם שאמרו לי "תתבגרי" בהקשר הזה – הייתי יכולה לקנות קוטג' (גבינה, לא בית).

אחד המשחקים שזכורים לי במיוחד (ואת הכרטיס למשחק יש לי עד היום) הוא משחק באוסישקין ז"ל ביום 18.10.04 – המשחק הרשמי הראשון של קטש כמאמן. אולם מלא אדומים, מתוכם רק עשרות שלנו (היה טיול שנתי, חצי מה"קומץ" לא הגיעו), היה חם, כולם הזיעו, גם השחקנים, מה שגרם להחלקות רבות על המגרש, האל מבית הלל בטח זוכר את המשחק הזה, הוא השאיר שם כמה שיניים. דבר אחד אני לא זוכרת מהמשחק הזה – מי ניצח...

כרטיס המשחק מ- 27.5.10 נמצא אצלי בארנק תמיד ומזכיר לי שמי שמאמין לא מפחד, שתמיד יש תקווה ושלפעמים, פעם ב-17 שנה בערך, גם דוד יכול לנצח את גוליית. למי שלא הבין, זה היה משחק האליפות של ג"ג הפקות. אני מודה, גם 30 שניות לסיום המשחק, כשג"ג הפקות מובילה ב- 9 הפרש, עדיין לא האמנתי שזה קורה, אבל זה קרה. ההתרגשות עלתה על גדותיה, ההיסטוריה עמדה באוויר ואפשר היה לראות אותה על פניהם המאושרות של האוהדים האדומים, השחקנים, אנשי הקבוצה ואפילו על פניהם העצובות של הצהובים. אחד הימים המאושרים שלא אשכח.

אני מאחלת לקבוצה ולכולנו עבודה קשה אבל בלי פציעות, שננצח אבל לא נדרוס, שנכבד את היריב אבל את עצמנו קצת יותר, שנעריך את ההצלחות ונלמד מההפסדים, שנוקיר כל אחד מהשחקנים גם בתקופה קצת פחות טובה, שנדע להיות חלק מקבוצה אבל לא חלק מעדר והכי חשוב – שנהנה מכדורסל שמח וקבוצתי. ואליפות אמרתי?