אחת עשרה שניות לסיום משחק הגמר של עונת 1995/96 מקפיץ פני הרדאוויי, הרכז של אורלנדו, את הכדור ועובר את קו מחצית המגרש לכיוון סל היריבה. במצב של 3-3 בסדרה כשהתוצאה היא 87-87 אין מקום לטעויות.

מולו ניצב אחד השומרים הטובים שראה המשחק בעמדות הגארד, הלא הוא גארי פייטון. פני מגיע לקשת השלוש ובתנועת גוף סיבובית מצליח להשתחרר משומרו. בזווית העין הוא מבחין בשעון, 6 . . . 5 . . . הוא מתקדם לכיוון הסל ונעצר לזריקה מחצי מרחק, פייטון הזריז מצליח להגיע בזמן כדי להפריע לזריקה אך בשל גובהו פני מצליח לזהות תנועה בצבע ושולח את הכדור גבוה לכיוון הסל.

משום מקום (או מכל מקום, בעצם) מגיע השאק ובאלי-הופ חסר תקדים מטביע את הכדור על ראשו של שון קמפ האומלל.

זוכרים את המשחק? בטח שלא, בהתחשב בעובדה שהוא לא קרה מעולם.

מבחינתי אנפרני דאון "פני" הרדאוויי, שלא אחת זכה להשוואות למגי'ק ג'ונסון, הוא אחת ההחמצות הגדולות בתולדות ה-NBA. למען הגילוי הנאות אודה ולא אבוש שגיבור זה, בעזרתו של שאק הענק, היו הראשונים שממש גרמו לי לראות משחק כדורסל בליגה הטובה בעולם ועל כן נתונה להם תודתי.

קצת מוזר להגיד החמצה על חבוב שממוצע הנקודות שלו בקריירה הוא 15.2, אבל נדמה לי, על אף שאינני, שפלא זר זה בהחלט היה יכול להימנות עם גדולי המשחק (או לפחות שורה אחת מתחת) אם לא היה טורח להיפצע שוב ושוב במגוון פציעות טורדניות ומשונות.

הפציעה המשמעותית הראשונה (לא כולל הפעם ההיא שבה הוא נכנס עם האגודל בשולחן) הגיעה עוד לפני שהחל לשחק כדורסל מקצועני, בעודו מכדרר באוניברסיטת ממפיס בעונת 1991/92. במהלך שוד מזוין הוא נורה ברגלו והחמיץ את המשך העונה. מזל רע? לא נכחיש זאת.

פני המשיך ועשה חיל ונבחר בדראפט על ידי גולדן סטייט, שהעבירה אותו מיד לאורלנדו בטרייד שסוכם מראש.

הוא היווה חלק בלתי נפרד מהצמד "שאק ופני" שעשה מהומות ברחבי הליגה, והדיח את ג'ורדן
בסדרה. אלמלא הכאה כואבת על ידי החלום הנמרי בגמר 1995 (סדרה בה קלע הרדאוויי 24.5 נקודות וחילק 8 אסיסטים בממוצע) והדחה צפויה באדיבותו של אותו ג'ורדן בגמר המזרח עונה לאחר מכן, אין ספק שהיה מחזיק גם במספר טבעות אליפות על אצבעותיו הענוגות.

הפציעות שבו ועטו עליו ב-1997/98 עת נפצע בברכו. הוא נבחר לאולסטאר, שיחק שם והקפיד להיפצע ולגמור את העונה שבוע לאחר מכן.

כבן דור ה "אין סיכוי לקחת אליפות אלא אם אני משחק בשיקגו", המשיך פני לעשות כמיטב יכולתו ואף הוביל את קבוצתו האהודה-אך-לוזרית-משהו מפלורידה למקום הראשון במזרח ולהדחה מרשימה בסיבוב הראשון של הפלייאוף בעונה המקוצרת של 1999.

בעידודו של אחד, ג'ייסון קיד, הוא עבר לפיניקס שם הקפיד מאוד להיפצע כך ששיתוף הפעולה הגרנדיוזי הזה יוכל להתממש למספר מצומצם בלבד של משחקים – 45 בלבד. בסוף העונה ההיא נפצע הרדאוויי והפעם (הפתעה) בברכו השמאלית, מה שגרם לו להחמיץ את עונת 2000/01.

משם הדרך לתחתית היתה סלולה עם פציעות ביד בעונת 2002/03, מעבר לניקס (כל מילה מיותרת), עוד פציעות בברכיים, מעבר לאורלנדו, פציעות בברכיים, שחרור מהקבוצה, חתימה במיאמי של שאק, ולבסוף פרישה.

ולחשוב שאם הוד ג'ורדניותו היה מחליט לשחק עוד עונה של בייסבול כנראה שהסיפור של פני היה נגמר עם טעם טוב בהרבה.