לא יאומן. להקה מצוינת כמו ELO ואתה מצליח לבחור שירים שפשוט מסריחים מפופוליזם זול.
איך מכל הרפרטואר האדיר של הלהקה הזאת, שגדולתה נגמרה ב-1979, ברגע שהם הוציאו את האלבום הנוראי ההוא, discovery, בחרת את השירים הכי גרועים, שאף אחד מהם לא מגיע מהאלבום הכי טוב שהם עשו ב-1977 - .out of the blue

אכזבה רבה שלי ממך. אני מניח שאם היית ממליץ על Alan parson project היית הולך ישר ל- 1982ובוחר ב-Eye in the sky ופוסח לגמרי על Tales from mystery and imagination מ-1976.

shame shame

דברים כדורבנות ודורבנים כדבורים, הייתי אומר. גיל צלנר פצח במתקפת קטיושות ישירה על משכן הנשיא, מבלי להניד עפעף או שניים. מבלי לבקש את רשות הדיבור, או להתנצל מראש, או לבקש את סליחת הנשיא לפני הביקורת העזה הזו.

נדיר, האין זאת?

דבריו מעלים שאלות ותמיהות, שיש לדוש בהם ולו לזמן קצר בפרהסיה.

למשל, מהם הקריטריונים לבחירת 'שיר אחד ביום' (שהפך בזמן האחרון לפינה שמציגה לפעמים שניים או שלושה שירים במכה אחת, גם אם לא מדי יום). למשל, את רצונו של מי אני מתכוון או אמור להשביע, ויש הבדל, של הנשיא בכבודו ובעצמו או של הנתינים.

התשובות לא אחידות. כמו בכל דבר בכדורסלע, ההתחייבות היא מאיתנו והלאה. החופש קורא לי מכל הכבישים, זעק פעם יהודה פוליקר באחד השירים המפורסמים של בנזין, וקריאה זו היא כמובן נר לרגלינו. פה ושם, כפי שמתברר כעת, נשרפות כפות הרגליים כשצלנר בעלי טעם וסגנון מוזיקלי מסוים משגר לעברנו קסאם ללא אזהרה.

באיזשהו מקום הפינה הזו מהלכת על חוט. היא משתדלת לא להיות מסריחה מפופוליזם כמו שהגדיר צלנר היקר שלושה מהשירים הפופולאריים של ELO, והיא לא מתיימרת להיות אלטרנטיבית או ביזארית מדי שמא יברחו מיטב בנינו מן הפינה ומכדורסלע כולו.

ולפיכך, ייתכן שחטאנו, מר צלנר, וביצענו בחירה שאינה הולמת את איכותה של הלהקה הגדולה ההיא. עם זאת, סביר שהיו מספר אנשים, אולי לא קטן אפילו, שנהנו מאוד לשיר את הרכבת האחרונה ללונדון יחד עם ג'ף לין שתסרוקתו, אגב, בוא נודה, מזכירה במשהו את זו של דוקטור ג'יי המוקדם. מי אמר שרק שחורים מתכסים באפרו?

נקבל את הביקורת, מר צלנר, ובהחלט נשתדל גם להדרים בשנים אל קטעי איכות נאים כרפאל, ולא רק להצפין בהן, למען אנשים כמותך ומסוגך. לצד זאת, נתחיל ללא דיחוי במיגון המשכן שמא תרביץ בנו שוב קטיושות וקסאמים, מנוול אחד. ועוד ללא אזהרה!

Shame shame לך.