מכבי ת"א היא קבוצתי האהובה מאז ומעולם. גדלתי עליה, ראיתי אותה, היא נגישה וזמינה לכל משחק, ידיעה חדשותית או מאמר בעיתון.

פנתינאייקוס היא אהבה חדשה יחסית ומשום כך היא מלהיבה, מסקרנת, מעניינת ומרעננת. היא רחוקה, בשפה זרה ומצריכה מאמץ כדי לעקוב אחריה, מאמץ שמסב אושר בסופו של דבר. כששתיהן נפגשות לסדרה של הטוב מחמישה אני מתבלבל.

ריישית כל, אנסה להסביר את המצב המוזר הזה שכמעט ואינו קיים אצל אוהדי הכדורסל הישראלי, מצב שבו מישהו אוהד שתי קבוצות יורוליג ( זהירות, ביפ לפניך). תופעה זו ידועה ומוכרת בקרב אוהדי הביפ הישראלי.
אוהדי מכבי חיפה שתומכים בברצלונה, או אוהדי הפועל ת"א שמכורים למנצ'סטר יונייטד למשל, אינם חריגים בנוף כיוון שלקבוצה המקומית שלהם אין שאיפות מעבר להשתתפות במפעל יבשתי כלשהו והם יוצאים לחפש את ההתרגשות מהשגת תואר אצל קבוצה תוצרת חוץ.

אצלנו, כידוע לכולם, הפועל ירושלים אוחזת ביותר תארים יבשתיים מכל קבוצות הביפ המקומיות גם יחד ולכן אין לנו צורך, בדרך-כלל, לחפש תארים יבשתיים תוצרת ספרד כדי להתגאות בהם, במיוחד לאוהדי מכבי.

מה, אם כן, גורם לאוהד מכבי ללכת ולאהוד יריבה מושבעת של קבוצתו? התשובה היא פשוטה - ז'למיר אוברדוביץ' ודיאן בודירוגה. שילוב בין המאמן הטוב ביותר לשחקן הטוב ביותר, כשברקע נמצא הקהל הטוב ביותר (כמעט, אני עדיין מכביסט) הוא סיבה מוצלחת לתמוך בקבוצה. גם אם בודירוגה כבר לא שם, הקבוצה עדיין שם, דיאמנטידיס נמצא וגם אלוורטיס לא התרחק, רק החליף גופיה בחליפה.

ולאחר שהבנו את הרקע לבלגן שיצרתי לעצמי אפשר להתחיל לדבר במישור של התכל'ס, כפי שאמרו הקומדי סטור.

בעונה הנוכחית, הבלגן החל אחרי הגרלת הטופ-16 ששמה את מכבי בבית עם ברצלונה ואת פאו בבית שמצטלב איתו. כאן החלו לעלות תהיות, מה עדיף? שפאו תפגוש את ברצלונה ואז יש סיכוי שפאו ומכבי יעלו לפיינל-פור, עם סיכון ששתיהן יודחו, או מפגש ביניהן שמבטיח קבוצה אחת בפיינל-פור, אבל גם מבטיח שאחת לא תהיה שם.

נדמה לי, על אף שאינני, שבסתר ליבי פיללתי לאפשרות השנייה, כשהיה לי ברור שמכבי לא תגמור ראשונה בבית, מה שאומר שקיוויתי שמכבי תפגוש את פאו בלי יתרון ביתיות ובלי סיכוי אמיתי לעלות לפיינל-פור.

מעולם לא קרה לי דבר כזה, שהעדפתי קבוצה כלשהי על פני מכבי, אבל הנה, זה קורה, וזה נשמע קצת מבהיל, במיוחד אחרי שקוראים את הספר הנשיאותי "מסביב לכדור" שמכיל בתוכו תת-פרק (כך קוראים לזה? לא מצאתי הגדרה עדיפה) על "היום בו נעלמה האהדה" של הנשיא.

בעונה הקודמת ישבתי ממש קרוב לפרקט בפיינל-פור בברצלונה ולא היה לי צל של ספק בעד מי אני למרות שרוב הסיכויים הלכו עם הצד השני, אבל העונה, כשרוב הסיכויים נותרו באותו צד מצאתי את עצמי מתלבט האם לעבור או להישאר נאמן למכבי, קבוצתי הראשונה?

התלבטות קשה הייתה שם ביני לבין עצמי, מלווה בחשש שאצא קירח מכאן ומכאן כמו סשק'ה ג'ורג'וביץ' ואגלה פתאום שבעצם אני נייטרלי ולא אכפת לי מי
ינצח, מתי, כמה ולמה.

בשני המשחקים הראשונים בסדרה עוד התלבטתי איזה צד לקחת. למרות שהייתה לי נטייה קלה לכיוון פאו, אני לא מוותר על מכבי בקלות, אם בכלל, לא יודע אם לקפוץ אחרי סל של זה או מהלך יפה של ההוא. תוהה לגבי ההחטאה מבחוץ אם לנו היא או לצרינו? וממתי אני מרגיש חוסר נוחות כשפאו רצה ל-20 הפרש? ואיך זה שאני לא שמח כשמכבי מנצחת בהארכה?

אחרי משחק מספר 3, כשפרשנים שלא ראו משחק שלם של פאו כבר 3 שנים חוץ ממשחקי גמר, התחילו לכתוב כל מיני שטויות והבלים על כך שאוברדוביץ' איבד את זה והוא כבר אינו כל-יכול כפי שהיה בעבר, החלטתי באופן סופי, אני הולך עם הגביר. הרצון שמקהלת הקשקשנים תשתוק נתן דחיפה אחרונה אל עבר הוודאות ומעכשיו עד סוף עונת היורוליג, פנתינאייקוס היא הקבוצה שלי.

במשחק מספר 4 ישבתי עם חולצה צהובה בנוקיה-ההיכל ושמחתי בניצחונו של הגביר, ניצחון שלאחריו התחילו להיבלע כובעים ביציע העיתונות.

את המשחק האחרון בסדרה ראיתי בבית עם חברים ואחרי שכבר השלמתי עם זה שהעונה אני ירוק, עודדתי את דיאמנטידיס עם כל זריקת עונשין, קיללתי את קאימאקוגולו על כל שטות שעשה ובעיקר, קפצתי משמחה כשנגמר המשחק והלוח הראה שקבוצתי האהובה ניצחה את קבוצתי האהובה בנקודה אחת בלבד לאחר חמישה משחקים.