ג"ג הפקות ואירועים בע"מ נגד לבסקי סופיה. לראשונה מאזן 1-10, לשנייה אין הפסד עד עכשיו. 0-11. גמר הליגה הבלקנית מחר בערב (21.00, שידור בערוץ 50 ובהשתתפות נשיאותית).

כמה וכמה (וכמה!) עניינים לי סביב העניין הזה, אם כבר מדברים.

היה מכובד ונאה כרפאל לפחות בגן נר אתמול, עת קרבות אדום באדום עטפו את האולם.

אפילו עמדת השומר בשער החשמלי ביציאה מהיישוב אוישה לשם שינוי בשעת לילה מאוחרת, אות וסימן לכך שגם שם הבינו שלא ערב רגיל עובר על המקום וההמונים שגודשים ירצו ודאי גם לצאת, מבלי להמתין לחשקים העצמיים של השער.

מה היה שם? ארון הארפר לקח את לבסקי סופיה לגמר עם 30 נקודות, 8 ריבאונדים ו-6 אסיסטים על חשבון פני ממקדוניה. הסתקרנתי מאוד לראות מקרוב את מי שהיה חלק משלישיית סקוררים אמריקאים מצוינת ברואן, אלופת צרפת בזמנו. השניים האחרים, לשאלות העם, היו דיווריק ספנסר ומארק סאליירס.

שחקן, הארפר. 1, 2, 3 – בקבוצה הבולגרית הוא עושה גם וגם וגם. כמעט כל מהלך עובר דרכו בין אם כמוציא לפועל או כמוסר. סביר להניח שימצאו לו פתרון, אם כי באחד על אחד ספק אם יש לג"ג הפקות ואירועים מישהו שיכול לעמוד מולו הגנתית בעצמו (אלא אם כן קורטני פלס יבוא ממוקד ורוצה). זה יצטרך להיות מאמץ קבוצתי. יצטרך – ויהיה. הארפר סוחט הרבה עבירות והבולגרים תלויים בו מאוד. גם בלעדיו יש להם עוד שני גארדים אמריקאיים, מרקוס הול וג'ארט האוול, ושני בולגרים לפחות שהיו בנבחרת: הפורוורד הנאה כרפאל דימיטאר אנגלוב והגארד יורדן בוזוב שיחק בעבר בגליל עליון, כשקבוצות כאן ממש החתימו אירופיים מפעם לפעם, והגדרת זר לא היתה שווה אוטומטית אמריקאי כמו היום.

מה עוד?

דרבי אדומי עור, כאמור. הפועל ת"א התעייפה מאוד לאורך המשחק, או ככה לפחות נראה מהצד. במיוחד קרטיס קלי הגבוה וקורי קאר ההולך ומקשיש. גל איתן, קאר וגם מתן נאור חוו מקרוב הבדלים בהתמודדות נגד קבוצת צמרת עקבית ומוכחת בליגת העל לבין משחקים בליגה השנייה.

קלי, שבלאומית משיג הרבה נקודות מדאנקים קלים או מזריקות נוחות יחסית בצבע, כמעט שלא קיבל זריקה אחת נוחה הפעם. הוא נדרש להציג את היכולת בקליעה מחצי מרחק עם הפנים לסל, ועשה את זה יפה כל עוד היה מיושר עם הרגליים ופנוי לזריקה. ברגע שדברים קצת חורגים מהתבנית הזו, הסיכויים להחטאה שלו גדולים מאוד. בחצי השני כבר לא נותרו בו כוחות וצריך לזכור שהפועל ת"א הגיעה ממשחק חוץ מלא מהפכים ומתיש נגד עירוני רמת גן שהסתיים אחרי שתי הארכות.

דמונטז סטיט פתח את שתי המחציות בזריקה חופשית וסל, חמש נקודות קלות ונוחות. מלבד זה, הוא בא והולך כמו להבת נר על אדן החלון שרוח משחקת בה. היכולות שם, האחד על אחד וגם הקליעה הסבירה לגמרי. אני לא בטוח, עם זאת, שהעובדה שהוא משחק כזר והדרישות והציפיות ממנו גדולות יותר מאשר שחקן מקומי, שקעה לגמרי למודעות.

שולדברנד נחמד מאוד, שולדברנד. לא נכחיש זאת.

הוא שחקן שחייבים לטפח. כבר לא צעיר בן 17, וכבר לא ישחק בנבחרת ישראל (השבדים לקחו אותו קודם והוא ישחק שם כמחליף ליונאס ירבקו מדטרויט), אבל אין הרבה שחקנים מקומיים עם איכויות כמו שלו. התחושה שלי מהצד היא, שנזיפות והתעקשויות והורדה לספסל כעונש על איזו פאשלה בהגנה לא יעזרו בהכרח. להיפך, אפשר לנזוף, אפשר להתעקש, אפשר גם להוריד לספסל, אבל צריך להחזיר אותו למגרש ולהמשיך לתמוך ולדחוף. בדיוק כפי שקרה אתמול, כשאדלשטיין ועופר רון החזירו אותו בפתיחת הרבע השלישי כגבוה שני לצד קלי אחרי שלא בלט קודם לכן, וקיבלו ממנו יד טובה ומאבק ממשי על ריבאונדים.

הימים שלפני רעמת הויקינג בצילום מתוך 'ספסל'

ובג"ג הפקות ואירועים מה?

שמחה וששון. ריישית כל, הבה נציין לטוב את השימוש ההולך וגובר של דגן יבזורי ביד שמאל כשהוא חודר לסל. שמתם לב למשפט, כן? גם חודר, גם יד שמאל. שני דברים שאם היינו מחפשים אותם אצלו לפני שלוש שנים היינו מוצאים פחות.

הגארדים של הפועל ת"א התקשו מולו הגנתית, ואם המטרה היתה לסגור לו את הזריקה לשלוש, הוא בא עם החדירה. אות ומופת וסמל לשחקן שהגיע מלמטה, ממש עמוק מלמטה, והתקדם עד לדרגת הישראלי המוביל של קבוצה דומיננטית בליגת קזינו.

שיינית, ג'וזף ג'ונס, סוסון יאור מוכתר בכדורסלע-האתר, הוא יופי של שחקן. לא שאני מחדש, אבל תמיד נחמד לראות את השימוש המצוין שעושה בו ל"ל המולך על ג"ג.

ג'ונס מתעייף מהר, ממש כמו סחור-סחור סחורצאניטיס, והחילופים מגיעים כמעט תמיד באותו זמן. 8-7 דקות מפתיחת הרבע הראשון, קוז'יקרו מחליף אותו. וכמעט בכל פעם שג'ונס חוזר מהספסל, הוא חוזר טוב. מרים את הקבוצה. משמש יעד ברור למסירות. הכדורים הולכים אליו ובאחוז גדול
מהמקרים הוא קולע או סוחט עבירה והולך לקו. הנוכחות שלו משדרת עבור הקבוצה מסר איך ולאן צריך לשחק, ובמובן הזה ליובין בהחלט שולט בקבוצה שלו.

אלא שג"ג היא קבוצה שמתלהבת ורצה ואז נרגעת ומזייפת. זה חזר במקרים רבים שיצא לי לראות. לא ברור אם זה קשור למנטליות ולרוגע הבסיסי של המאמן, שלא מצליח להביא את הקבוצה שלו להפוך 13 ל-25 הפרש, או שאלה חלק מהשחקנים שמסתפקים בקיים ולא בנויים מנטאלית או פיזית להמשיך ולהשקיע מאמץ (ובעיקר הזרים, אגב).

ובעניין רומאו טראוויס, ה-MVP של הליגה הבלקנית, הבה נאמר רק זאת: האיש ירה בשידור חי. אחרי מטח זריקות מחצי מרחק שהוחטאו (ואני אמשיך להציק לו בעניין הזה, ולהציע שייקח את עצמו פנימה מול שומרים שיש לו מולם יתרון כמו יותם שירן ואחרים) – האיש זרק שלשה וקלע סוף-סוף. כה מאושר היה טראוויס על שתם רצף הפספוסים עד שסימן תנועת צליפה לעבר הקהל, לעבר הספסל ולכיוון כל מי שהיה מוכן לראות. מאז השריף האלילי דייויד ת'רדקיל לא ירה כאן כדורסלן באופן מובהק ופומבי כל כך.

היידה טראוויס, יופי של שחקן, בחור שמחצין רגשות, מראה עד כמה הוא נהנה או רוגז, שמח או כועס. והתחושה לגביו היא כמעט תמיד זהה: הוא יכול יותר, ועוד יותר ועוד יותר. אין גבול כמעט למה שהשחקן הזה מסוגל לעשות לפחות בכל הקשור למחוזותינו. שמעכשיו הם גם המחוזות הבלקניים, מתברר.

אגב, אני אולי אדהים את הקוראים כשאודה ואפילו אתוודה שבתחרות המזמררים ההיא ב"חמישיות" הביצוע שלו, אף שהיה מחוספס ולא דומה לכלום, היה אחד האהודים עלי. כולל ניעור מכונת הכביסה בסיום, או איך שהוא קרא לזה. מצחיק לאללה החבוב הזה.

אהה, כן. טישמן וטימור יופי. בינתיים הם משחקים זה נגד זה אבל יום יבוא ואולי יהיה לנו צמד ט"ט בנבחרת ישראל, אחרי שראינו את פ"פ מפרקים את היורוליג בעונה שעברה.

שלומות ונצורות בשלב זה.

ואם נחיה גם ניפגש באייטמון ג"ג נוסף לאחר גמר הבלקנית.