עזבו רגע כדורסל.

זוכרים את האייטמון המכובד על המאזדה משנת 1994? הרכב של רון אבלס, איש המשק של הפועל גליל עליון לשעבר, שלימים עבר לגיל "והתרגיל" סלע והתגלגל, דרך הסבא, עד לרחובות רמת גן-העיר כשאני-עצמי רכוב בו? הנה הוא כאן. אייטמון עצוב ומלבב גם יחד זה היה.

לא עדכנתי את העם מאז: ובכן, אחרי חיפושים נמרצים יצא הפסדי בשכרי והגעתי לרכב מעניין במיוחד כתחליף: דייהטסו מאטרייה 2008. בצבע שחור. כחודשיים וחצי שהוא גורם לי מצב רוח טוב. כיף איתו. עד אתמול. מיד הפרטים המלאים.

"מזכיר רכב קברנים", אומרים האומרים. "מזכיר דווקא מונית לונדונית משנות החמישים", טוענים הטוענים. "מגניב ביותר וייחודי, אין מגניב ממנו על הכביש" מדווחים המדווחים. "אחד המכוערים שבהם נתקלנו" מספרים המספרים. "רכישת השנה", מהללים המהללים.

רק מעטים כמותו מסתובבים על הכבישים, זאת יש לדעת. על כל אחד שיעבור מולכם תראו 100 דייהטסו סיריונים. בדוק. נגה סלע חסרת התקדים ספרה אחד-אחד (היה לנו הרבה מאוד זמן כביש, כזכור, בתקופת השיפוץ).

בקיצור, הנה הסיפור דרך סיפור אחר.

לפני שלושה-ארבעה ימים או כמה שזה היה, ברבע לארבע לפנות בוקר, התעוררתי משינה שארכה כשעתיים בלבד. למה שעתיים? כי הראש, מכור וגמור שכמוני, היה עסוק עדיין באירועי הניצחון של נס ציונה על הפועל ת"א במשחק מספר 2 בחצי גמר הפלייאוף, טרוד בתסריטים שונים לקראת המשחק המכריע שיתקיים בשישי בצהריים (שזה יוצא מחר, איך נגמר השבוע פתאום, יאאא אולוהייים!).

לקול מסורים חשמליים, שרעשם היה חזק יותר אפילו מקולו המנסר את חלל האוויר של מאמננו-הלאומי-נצחי-לשעבר, ניגשתי לחלון. היו שם אנשים בלבוש משונה, עם קסדות ומדים, וסרט משטרתי שנכרך סביב העצים ברחוב תחם את זירת האירוע.

"תיקים באפלה" ברמת גן-העיר מתחת ללשכה הנשיאותית? אולי מצלמים פה קטע מפרק של "24" עם ג'ק באוור חסר התקדים? מי היה מאמין.

בטח לא תומרינגו סטאר שעוד קודם לכן השתחל בדרך לא דרך למיטת הוריו, ולא נתקל בהתנגדות הפעם. עייפים מדי אנחנו. יגעים. ובכלל, ילד שלישי. אחרון. אז יאללה, שיהיה פה וזהו.

הוא היה ער. ערה היתה גם רעיית הנשיא, שזה הישג בפני עצמו בהתחשב בעובדה שעד לא מזמן הייתי משוכנע שרק התפרצות הר געש במרחק עשרה מטרים מהכרית שלה יכולה להעיר אותה. הרעש באמת היה בלתי נסבל, ונשמע אפילו יותר ממה שהוא בהתחשב בשעה, בדממה ובאקוסטיקה המיוחדת של הרחוב השקט מאוד.

מי מנסר פה, למה ומה? התשובה: צוות כבאים שמנסה להסיר מהכביש עץ שנפל, ובו זמנית מנסר ענפים אחרים שקרסו אף הם או עומדים ליפול. מתברר ששכן הזעיק עזרה דרך מוקד עירוני וכל הרחוב על רגליו עמד, או במיטתו התהפך עצבני, להבדיל.

פייייי קיבינימט.

ותומרינגו בכלל בטירוף: כבאים! אמיתיים! וכבאית מרצדת ומהבהבת כאן למטה ברחוב! לא סתם סמי הכבאי בטלוויזיה. ריאליטי שואו בכיכוב כבאים מתחת לבית. והרי אין טוב מזה.

"תגידי, איפה החנית את האוטו"? הפניתי בעשרה לארבע שאלת תם נחרדת לרעיית הנשיא, הנוהגת בפורד פוקוס כחול ונאה כרפאל.

"כאן למטה ברחוב, קצת ימינה מפה", השיבה.

"ממממ, כאן למטה ברחוב. אולי תרדי לראות, יש לי תחושה שהיה לנו אוטו", הצעתי בעצלנות אין קץ תוך שאני מעמיס עליה בערמומיות ייסורי מצפון. חיש קל ירדה הרעייה לרחוב (לא החלק הקשה, תאמינו לי, הסיפור האמיתי הוא להישאר עם תומרינגו המקפץ בארבע לפנות בבוקר כשהוא ער להפליא ומנסה לטפס על חלונות כדי לראות כבאית).

משראיתי שאינה חוזרת במהירות – הבנתי. היה לנו אוטו.

וכל העת מנסרים המנסרים ונגררים העצים והמולת אדם הולכת וגוברת מהרחוב, מזכירה במשהו אם רטינות הקהל בשעה שהאווי לאסוף עמד לבד מול הסל אי-אז בימים כשהוא פנוי לגמרי לזריקה, והיסס. הלך הלילה לגמרי. ושייחנקו נס ציונה והפועל ת"א ביחד על שהעסיקו אותי שעה שלמה לפחות במחשבות.

היא חזרה. "אל תשאל", אמרה, "העץ נפל דווקא על האוטו שלנו. יש עוד רכב או שנים שנפגעו אבל לא כמו שלנו".

אחר כך לקחה את תומרינגו למיטתו על אף התנגדות נמרצת, נרדמה יחד איתו וגם אני לא זוכר הרבה. קולות הניסור נרגעו. וזהו. כל אותה העת, אגב, ישנו נגה סלע חסרת התקדים ואיתי סלע הפלאי כמו גדולים. יש אנשים שהאל הטוב ליטף אותם בלידתם וחנן אותם בשינה ברוכה, מה יש לומר.

ביעילות אין קץ הרימה רעיית הנשיא טלפונים לפה ולשם, ובתשע וחצי בבוקר ראיתי מחזה מוכר: שוב, ממש כמו במקרה של המאזדה, מובלת אחת ממכוניות מתוך הצי הנשיאותי על גרר לדרך שאין ממנה כנראה חזרה. והפעם הפוקוס הכחולה, ילידת 2002, שנרכשה בספטמבר 2004.

פגושיה נדפקו, לרוע המזל, לא הרבה לאחר מכן בחניון הבלתי אפשרי של איגוד הכדורסל בשדרות יהודית בת"א. היא לא לקחה שם את הסיבוב, היא לא לקחה. היא ארוכה, והוא צר ומפותל. יימח שמו של החניון ההוא. ארור יהיה.

שירתה אותנו נאמנה, הפוקוס. טיפלנו בה היטב (נניח, את מי אני מרמה בדיוק?). היתה לנו יופי של רכב משפחתי. ביקרה בים המלח, בחרמון, אף לאילת הגיעה פעם אחת ומספר רב של פעמים נסעה בגליל העליון, התחתון ובעמק יזרעאל המופתיים. כמובן שאת רחובות רמת גן-העיר הכירה יותר מכל.

כפי הנראה, איננה עוד. ניסיונות אחרונים נעשים בשעות אלה ממש להציל את חייה ולהשאירה איתנו. שאחרת, תוכרז "טוטאל לוס", תרד מהכביש ונצטרך לקנות אחרת בכסף שאין (הכל בקירות, הכל).

בינתיים, לוס-מה-לוס, מי שחווה כאן לוזינג סטריק זה אנחנו.

כי זה לא נגמר.

אתמול, בעודי צועד לעבר רכב הקברנים השחור האהוד עלי כל כך, לקראת הטניסלע השבועי עם השכן (שוב לא הצלחנו לסיים שתי מערכות מחמת כושר גופני לקוי ועייפות רבה), גיליתי לפתע שני פנסים שבורים ומעיכה בדלת הבגאז'.

המאטריה שלי נפגעה! הבטתי ימינה, הצצתי שמאלה. עוף לא צייץ, אריה לא שאג. מי המנוול שעשה זאת, מי? מי יכול להיות עד כדי כך בלתי רגיש? מי פוגע ברכב תמים למראה ונאה לנסיעה? מה עם איזה פתק, מספר טלפון ופרטי הפוגע, מה עם לקחת אחריות?

עשו לי פגע וברח. המאטריה שלי, הייחודית, הנחמדת עד מאוד, השחורה משחור כרכב קברנים ואף חלונותיה האחוריים כהים כמתבקש, נפגעה ונותרה מדממת בשדה הקרב! זו שאפילו רעיית הנשיא טענה באחרונה, כי אני מעדיף אותה על פניה בימי חול, בשבתות, בחגים ובכל מועד, בעצם.

לוזינג סטריק. בחיי.

אסנן איזה סססססססססאמק חרישי ואודה לכם על ההקשבה.

שלומות ונצורות בשלב זה.