שוב היה זה הסר שהעיר אותי מתרדמת האביב שלי באייטמון שלו "קשוח וטרגי" (19/5/12), למרות שקדמו לו שני אייטמונים משל בורוכוב-צ'כוב ("המחזאי", 15/2/12 ו"שקיעה נוגה", 13/2/12), שעוררו בי דברים דומים.

בעוד הסוקולוב דיבר על אדיפוס וסטיב נאש, והסר על גיבור טרגי בשם טפירו, אני כמובן חשבתי על טרגדיות מסוג אחר, ועל ברנש אחר, אוריפידס.

במאה החמישית לפני הספירה הדרמה האתונאית הגיעה לשיא פריחתה, כשמובילים אותה שלושה טרגיקונים גדולים: אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס. בכל חגיגה עירונית לכבוד דיוניסוס לקחו חלק שלושה כותבי טרגדיות, אשר העלו שלוש טרגדיות ומחזה סאטירים אחד. בסוף החגיגות היו עשרה שופטים מן הקהל מכתירים את המקום הראשון השני והשלישי מבין המחזאים (מי אמר שאס.אמ.אס מהבית זו המצאה של המאה העשרים ואחת?!).

אם נבדוק זכיות במקום הראשון, נגלה שסופוקלס זכה שמונה עשרה פעמים, אייסכילוס שלוש עשרה, ואילו אוריפידס, מתוך תשעים מחזות שהעלה, נחל חמישה ניצחונות בלבד, בכללם על מחזות שהועלו מיד לאחר מותו בידי בנו. אם נקביל זאת לטבעות אליפות, שיש מי שמוכנים לשחות בלחות של מיאמי בשבילן, הרי שאוריפידס הוא מקבילו של טפירו בליגת קזינו האתונאית. ובכל זאת, איה הנחמה?

מתוך כשש מאות טרגדיות מאותה תקופה הגיעו אלינו בדרכים לא דרכים רק שלושים ואחת, כולן של שלושת המחזאים שהוזכרו. אם נניח שהישרדות של מחזה משמעה עדות להצלחתה או אהבתה (כיוון שעל מנת לעמוד במבחן הזמן צריך בעיקר להיות מועתק הרבה פעמים, על ידי הרבה אנשים ממקומות ומזמנים שונים, בלי מכונת צילום אחת לרפואה), נכונה לנו הפתעה קטנה: המחזאי המצליח מכולם הוא דווקא אוריפידס, שכן ממחזותיו הגיעו לידינו שבע עשרה טרגדיות ומחזה סאטירים אחד (היחיד ששרד) – יותר ממחזותיהם של אייסכילוס וסופוקלס גם יחד (שבעה כל אחד).

כלומר, בני הדורות המאוחרים לא הסתנוורו מטבעת כזו או אחרת על האצבע, ולא משום טבלאות שיאים: העיקר היה מה שהשאיר האדם אחריו. כך, למשל, כעשרים שנה לאחר מותו של אוריפידס, נוספה קטגוריה חדשה בתחרויות הדרמטיות – העלאת טרגדיה ישנה. מיותר לציין מי המחזאי שעיקר הטרגדיות שהועלו מחדש היו שלו.

וזה עוד כלום. אוריפידס השפיע באופן מובהק על התיאטרון שהתפתח אחרי זמנו, ו"הקומדיה החדשה", לקחת את המוטיבים שהוא עצמו עיצב בטרגדיות שלו, כמו זה שהעלילה נסובה סביב תסבוכת רומנטית שיש לפתור, והגיבור, או הגיבורה, נעזרים בעבד או בשפחה, והשתמשה כמעט אך ורק בהן. הקומדיות הלטיניות, ששאבו את החומרים שלהן (שאבו. לא הסניפו) מאלה היווניות, היוו מקור לחיקוי בזמן ההתעוררות האיטלקית ברנסנס.

אנשי הרנסנס הושפעו הן מהרומאים והן מהתרגומים הלטיניים של אוריפידס. משם הדרך היתה פתוחה גם להשפעות על שייקספיר, התיאטרון הצרפתי, ואפילו על הרומן האירופי במאה השמונה עשרה ומשם עד אלינו. המחזה "חשיבותה של רצינות" של אוסקר וויילד למשל, הוא יורש מובהק של מורשת אוריפידס, וכך גם רוב סדרות הטלוויזיה שאנו צופים בהן (בין משחק למשחק ,כן?!).

אז מה עדיף לו למחזאי, שכמה מפולפלים במגדל השן יגידו שמחזותיו הם מושלמים בבחינת הפואטיקה של אריסטו, או שמיליוני אנשים בכל רחבי העולם ייהנו מתבניות ספרותיות שהוא עצמו עיצב?

ואם נרד מהאולימפוס ונתבונן בליגת קזינו שלנו, מה עדיף לו לשחקן, שיום אחרי זכיה באליפות אף אחד לא ידע שהוא בכלל היה שותף לה? מי בכלל היה שם חוץ מהיידה-גוני, מורן, אבישי וכמה זרים שהיום הם כאן ומחר הם שם (ומחרתיים חלקם שוב כאן במחיר מציאה, ואז שוב שם). או להותיר את רישומך באין ספור משחקים וכחכוחים, סלים ומצמוצים, שעשרות אנשים ייקחו איתם לעד?

את טפירו יזכרו בעוד עשרות שנים גם בלי טבעת על היד. שלושת המכובדים שהוזכרו לפני רגע, ייעלמו, כנראה, כל אחד בתהום הנשייה שלו, ואולי פעם בשנה יהבהב שמם בפינה השמאלית של הנשגב באתרים.

אז אם בטרגדיות עסקינן, אני בצד של אוריפידס וטפירו.

ואם הגעתם עד כאן, הרי זה מספיק.