הזיכרון האמיתי הראשון שלי הקשור לכדורסל הישראלי, היא עונת הדובדבנים. עד אז, הייתי עוד ילד שרואה עם אביו את ג'מצ'י, גודס והיונה נאבקים בערלים, ויודע באופן מעורפל על קיומה של ליגה ישראלית כלשהי.

ואז - או אז - הגיעו שפר, ליף, קנדי והזיקית ופתאום הראו לי את היופי שברעב, היופי המדהים של אליפות ראשונה (ועוד בסדרות!). העונה האדירה הזאת תדלקה אצלי עניין חצי-אובססיבי במשחק, ובזמן שכולם המשיכו לדבר על מכבי-מול-בולוניה בחמישי, אני הייתי מתרגש לקראת מאבק האיתנים בין תומר קרני הג'ינג'י מראשון ומייקל קרטר המשוגע מחולון, בין תומר שטיינהאור בימיו העליזים ברעננה לבין קני וויליאמס המכשף המטורלל מהבירה.

הרבה מים עברו בנחל שורק מאז, ואני בקרוב בן 30, ומזהה אצלי לאות מסוימת מכדורסל (אשר נראית גם אצל נשיא הסיפרה מפעם לפעם בכתביו, לא אכחיש זאת). כלומר, אני עדיין נכנס לכדורסלע, ספסל וכו', אבל זה כבר סתם כדי לדחות את הקץ ממענה על איזה מייל עבודה מעצבן, לא באמת מתוך עניין בליגת לוטו. ראיתי אולי שני משחקים השנה עד סופם, וגם זה- לא עלינו- תוך זפזופ מזדמן לאיזה קומדי סנטרל.

והנה, גמר הפיינל-פור של צהובי-העור מול דולפיני אשדוד. בשלב מסוים טיוס מוריד ל-6 הפרש, ושוב מתגנבת לה אותה התרגשות ילדותית, אותה תקווה לתחרות, שוב אני מרעים צעקות-שבר ואנקות-חדווה עם כל מהלך מוצלח של הצהובים או הדולפינים (בהתאמה).

ואז שוב הגיעה מכבי, פוגגה כל סיכוי אחרון למותחן, ונתנה לאשדוד סנוקרת שהעיפה אותה לפחות עד גן-יבנה אנד ביונד. והם אפילו עשו את זה בעיקר עם ישראלים, כך שלקחו לי את הסיפוק של לדבר על יותר מדי זרים.

ואז זה הכה בי: ההשוואה הכי טובה בין מכבי לליגה הישראלית היא נישואין-לא-מוצלחים. הנה הגבר הצהוב, הקרייריסט, המצליח, שכל הזמן הולך לבלות עם החברים האירופיים שלו (וגם מרשים אותם, בגינוניו ובכסף שלו), ולעומתו יושבת האישה-ליגה המסכנה בבית, שומרת על הבית בשבילו, 50 שנה מהחיים היא נתנה עם הגבר-קבוצה הזה והוא לא שם עליה. לא מתחשב בצרכים, לא שואל מה שלומה, רק ממלמל בכעס מפעם לפעם כמה שהיא כובלת אותו, ולא נותנת לו לעוף ולהתפתח. היא פוחדת לתת לו ללכת, והוא מרגיש איזושהי מחויבות עמומה לא לעזוב.

ואני אומר: אם זה לא עובד, זה לא עובד. כמו שנישואין לא מוצלחים עדיף בסופו של דבר לפרק (נעזוב רגע את נושא הילדים בצד :), גם כאן - חלאס.

מכבי קבוצה מדהימה, הגיעה לאן שהגיעה בצדק ובזכות ובניהול ומסירות וכו'. אבל אי אפשר להמשיך להקריב את התחרותיות בשבילם. ובנוגע למילים היפות על כך שהקבוצות האחרות צריכות להדביק את מכבי ולא שהיא תוריד את הרמה בשבילם - נו באמת. הקבוצות האחרות לא יגיעו לעולם אפילו לתקציב של רבע מהתקציב של מכבי במצב הנוכחי. הן לא יכולות להגיע להישגים, לא יכולות לפתח קהל, תקועות באותו מצב ביניים עד שבסוף לבעלים שלהן נמאס והוא עוזב (כמו שמסתמן בבני-השרון ובאשקלון).

אנשים מתעניינים פחות ופחות, אין חיבור, הליגה מלאה בזרים סוג ד', ונשבר הזובון.

אני חושב שרק פתרון דרסטי של תקרת שכר (נתחיל נאמר ב-4 או 5 מיליון דולר) והגבלה של 3 זרים יכולה להציל את הליגה. מן הסתם, מכבי לא תסכים ותעזוב, לפחות לכמה שנים. בתכל'ס - גם יש לה אלטרנטיבות (אדריאטית או כל ליגה אחרת).

ועד שלא יהיה פתרון כזה כולנו נמשיך לדשדש במי אפסיים, יהיו פחות ופחות "עכברי כדורסל", עד שאפילו לערוץ הספורט יימאס (כמו שנמאס לו מליגת הנשים), והכדורסל הישראלי יידחק לאיזה ערוץ בתשלום שייצפו בו 50 איש בכל יום ראשון, וזה עוד בערב טוב.

ולכן - תקרת שכר! היידה תקרת שכר! (אצעק מבין הגלים).

ימים טובים,

רועי וידברג