לכבוד הנשיא המתאושש (קשה החזרה לקיץ הישראלי, לא נכחיש זאת) שלום,

תחרות אמיתית לא הייתה כאן מאז הימים שצביקה ופיני עוד הסתחבקו בטיולים באירופה, על כך כבר נואשנו מלהתאונן. אבל ניכר כי מאז תחילת שנות האלפיים עת זכינו למעין עדנה עם זכייתה של ירושלים ביול"ב והישגים לא רעים של הנבחרת (שאוהדי מכבי יציינו את הזכיות שלהם באירופה, זה לא בסיסטם שלי) אוהדי הכדורסל בארץ לא שבעי נחת.

הנבחרות הצעירות נפלו לדרג ב' ודור המשך פשוט לא נראה באופק. הליגה משעממת, זרים באים והולכים, הישראלים מקרטעים ונראים כמו חצאי שחקנים. קבוצות הליגה מזמן ויתרו על אירופה. יש דיון מדי קיץ תחת כל עץ רענן על מה הדרך הנכונה, "שביל הזהב" כדי להחזיר לפגר המכדרר נשמת חיים: פיינל פור או סדרות, חוק רוסי או הגבלות, תחרות רצינית או תחרות מעודדות. קוסמטיקה, שלא תשנה באמת את המצב.

הפיינל פור לא יצר עניין למרות משחקי הבאולינג אנושי המרהיב ששוחקו בין הרבעים, והחוק הרוסי לא הפך את אייל שולמן לסטיב נאש, גם לא לאדריאן בנקס.

על כן החלטתי בצהרי יום חמים בעמק הבטלנים לחזור מוקדם לאוויר המזגן הנעים ולכתוב את האיוולות שעלו לנו על העצבים. בקיצור, ננסה לעשות קצת סדר בעניינים.

ללא הקדמות נוספות זהו מצעד האיוולת לפי הסדר.

5. ריבוי המסגרות בגילאי הנוער: קבוצת הנוער של המועדון, ליגת התיכונים, נבחרת ובנוסף לכל זה הילד גם צריך ללמוד. נוצר עומס על הנערים שלא מאפשר להם להתאמן ברצינות ולעבוד על יסודות, בנוסף, נערים גבוהים לגילם משחקים ומתאמנים בעמדות 4-5 (כי צריך לנצח, גם בתיכונים) למרות שבגילאי בוגרים הם מתאימים בגובהם להיות גארדים. התוצאה: שחקנים צעירים מגיעים לבוגרים ופשוט לא מתקדמים בעיקר מפני שחסרים להם יסודות ומשם הם כבר לא יקבלו דקות רציניות. מזל שיש חוקים שכבר יסדירו להם את התנאים.

4. חוק רוסי. בעניין הזה יש לומר שמדובר באיוולת עם כוונה טובה. להגן על השחקן הישראלי ולייצב את מעמדו, בלי לפגוע בקבוצות שרוצות הרבה זרים בשביל להתמודד באירופה. התוצאה: קבוצות מביאות רכבות של זרים, ולא מתמודדות באירופה. שחקנים ישראלים מקבלים קצת יותר ממה שתכל'ס מגיע להם, באמת שעיני לא צרה בפרנסתם ומי ייתן ויתפחו כיסיהם (ולא מאגוזים, כן?) אבל בפועל השחקנים הישראלים מתחלקים ב-80 דקות משחק.קבוצות לא נבנות עליהם, אלא על חמשת-ששת-שבעת הזרים בקבוצה. על גבוהים ישראלים בכלל אין מה לדבר, כי אפשר להביא שלושה גבוהים זרים בגרושים, ולהחביא את הישראלים בעמדות הגארד. בקיץ נהנים החצאי שחקנים בכחול לבן מהצעות שלא יקבלו בשום מדינה אחרת ועוברים קבוצה בשביל עוד כמה שקלים.

איוולת מספר 3, משחק הכיסאות: בלתי אפשרי לעקוב היום אחרי התנהלות שחקנים בליגת קופל. יוני ניר, לדוגמה, שחקן בינוני אבל חביב, גבוה ישראלי שאפשר להעלות למגרש מבלי לחשוש לנזקים גדולים מדי. עבר 8 קבוצות בשמונה עונות. לא מדובר בבחור בעייתי מדי, גם לא בסופר סטאר שראשון לא עמדה בחוזה שלו ונאלצה לוותר עליו לטייקונים מגבעת שמואל. פשוט חוסר ראייה קדימה של המועדונים, וחוקי עזר שמאפשרים לשחקן הישראלי לדרוש יותר שלא בהתאם ליכולתו. נוצרת סיטואציה מרגיזה, הסגלים משתנים כליל משנה לשנה, הקהל מאבד עניין והזדהות והשחקנים עצמם, אלה שנהנים מהחוק, נאלצים להסתגל כל שנה למקום חדש ומאבדים זמן יקר שהיה מאפשר להם, אולי, להתקדם קצת כשחקנים.

2. כיכר בתי המחסה - מכבי חיפה: יש כסף, יש אולם, יש אוהדים, עיר גדולה ותומכת. אבל המועדון הירוק מספק כל שנה בידור שלילי, שחקנים ומאמנים זרים שבאים למצוא מקלט מדיני אצל הג'ינג'י החביב שמסרב להודות שכסף הוא לא ערובה להבנת כדורסל, רבאק, גם בבני אדם הוא לא מבין. המסז'יסט חובב הנערים של הסלטיקס כמאמן ראשי, שמחליף את הרואה חשבון של קבוצת הבת, שהחליף את העוזר הקודם שמונה למאמן שהיה העוזר של ההוא שפוטר לאחר שסירב לשחק עם המארגן קרבות תרנגולים מהליגה הסינית, דזבין ג'ף רוזן בתרי זוזי. הגרסה החיפאית המחורפנת לחד גדיא, בעונה הבאה ברוממה(המשופץ!) בכל יום ראשון.

1.חוקי המיסוי. לא בטוח שתסכים איתי בעניין זה, כבודו, אבל אם לא כל הכלב קבור כאן, לפחות כמה עצמות נכבדות ממנו כן. ישראלים עולים כמעט כפול מהזרים, את האחרונים ניתן להביא בפיצוחים מה שמאפשר לקבוצות אצבע קלה על הסכין בחיתוך שחקנים ונותן לגיטימציה להתנהלות האינפנטילית ממילא של המועדונים. עד ששחקן מסתגל כאן, והמועדון והשחקן הזר רואים עתיד משותף, במקום לראות בזה דבר חיובי ולאפשר ולעודד חוזים ארוכי טווח וקבוצות עם זהות על המגרש, מגיעה חרב המס ומקשה על הקבוצות ליצור המשכיות. שחקנים זרים שנשארו לשנים ארוכות בארץ, ובמיוחד באותן קבוצות, זה משהו שכולנו זוכרים לטוב. אנדרו קנדי היה אליל בימי כילד בגליל וגם כבוד הנשיא זוכר לטובה את השריף מאוסישקין. איוולת ואף עוולה היא מדיניות המיסוי בעניין הזה, ואם כבר מדברים אז בכלל המס פה די כבד אבל זה כבר עניין אחר.

קשקשתי מספיק, שלומות ואיחולים מעמק הנחלים. אני הולך לדחוף ת'ראש לכיור ולקוות לטוב.

גבע גץ