לפני שמתקבל כאן הרושם שהילד עבר טיול בכפייה, יש לומר גם זאת: מצפוני נקי. איתי הוא פריק של ספורט, אוהב כדורסל, רצה מאוד טיול שספורט עומד בבסיסו. ראינו את הפיאצות וגם את הפיאצלות, עברנו בדומו הזה ובדומו ההוא ובקתדרלה ההיא וברחובות הצרים ועד לפיזה הגענו כדי לבקר את המגדל, שרק זריקות העונשין של עפר פליישר היו עקומות יותר ממנו (סתאאם, פליישר בחור מתוק להפליא). ומה לעשות שעיטורי מלאכים מכונפים עשויים אבן קדומה לא עושים לנו את זה כמו עוד שלשה של שון סטונרוק מסיינה, ששוברת את הגנת מילאנו. אז היינו, הבטנו, צילמנו קצת, ישבנו בצל, אכלנו גלידה ועברנו הלאה. הכדורסל חשוב יותר. ויותר ממנו – הילד.

ופתאום, באמצע החיים, חנות רהיטים של סקאבוליני. שלא נצלם? היידה פזארו, היידה, היידה, היידה!

13 הוא גיל מתעתע. רגע מדובר בילד ממושמע, רגע אחר כך הוא נער מורד. בחו"ל, רחוק מהאפשרות להיכנס לחדר הפרטי ולטרוק את הדלת מאחוריו אין לאן לברוח ואין ברירה אלא להיצמד למבוגר האחראי. אחרי 11 ימים יחד הנה הגרוש וחצי שלי ואני מאמין שהוא שווה אוצר: קח את הבן שלך רחוק לאן שהוא – זה יכול להיות גם טיול בסוואנה של בורקינה פאסו - וגלה אותו מחדש. רק בתנאים כאלה אפשר ללמוד מקרוב על הפערים שנוצרו עם הזמן, על הצרכים, הרצונות, הדברים שמרחיקים ומקרבים ביניכם. לגשר במשהו על כל השבועות והחודשים שבהם היית עסוק בענייניך או בילדים הנוספים שלך, ושלחת בו מבט שטחי ומחופף. יד על הלב, לא באמת הקשבת לו. זה המעט-הרבה שתוכל לעשות.

שליחנו למה שנקרא פעם פאלאמלאגוטי, אשר בקסאלקיו די רינו-הפרבר

כדורסל הוא לא הדבר היחיד שחיבר בינינו. בסיינה איתי גילה לפתע מגרש טניס מחימר ונדלק כל כך על העניין, שלא הרפה עד שהזמנתי לנו שעת משחק. היה כדאי להרחיק עד לשם כדי לראות את הניצוץ בעיניים והאושר על הפנים שלו. הוא היה זה שסימן מראש את מראנלו, עיר קטנה באמיליה-רומאנה, וידע לספר שממוקם בה מוזיאון פרארי - מקום שהוא מאוד רוצה לראות. העברנו שם יום. מנועי מכוניות המרוץ מחרידים את השלווה אחת לכמה דקות. איתרנו על פי הקולות את מסלול האימונים של נהגי האקדמיה של פרארי, הסגור לקהל. חור גדול מספיק בגדר התיל וטיפוס קצר על הגבעה הביא לעמדת צפייה ומחבוא מיוחלת: מבט מלא מזווית מצוינת על אימון של אחד הנהגים, כשהמכונית האדומה טסה מרחק עשרים מטר מהעיניים. ההברקה של פרארי היא לחלוטין של איתי ובמלוא הכבוד למיצ'ל, לבולוניה, לפלאדוצה ולסיינה נגד מילאנו – זה הטיול שלו.

גופיית בו מקאלב בידינו, כל השאר פחות חשוב

לא מעט כסף, אבל הילד מבסוט. אושר בעיניים

וכאמור, רגע הוא ילד ("מה, אתה מכיר את מאיר טפירו? דיברת איתו פעם?") ורגע הוא מסביר לך את ההבדלים בסגנונות בין לד זפלין לפינק פלויד, ולמה אקסל רוז וסלאש הסתכסכו ומכל ההרכב ההוא של גאנז אנד רוזס נותר רק הסולן. רדיו טוסקנה (FM88 אם אתם באזור) משמיע איזה שיר והוא יספר לך שאנחנו מקשיבים עכשיו לצ'אק ברי. אחר כך הוא יסביר וינמק, שעם כל ההערכה שלו לרובים ושושנים הקאבר שלהם ל-SYMPATHY FOR THE DEVIL של הרולינג סטונס לא טוב מספיק. לקח לי זמן להבין למה, לעזאזל, הוא לא רוצה להגיע להופעה של מדונה בפירנצה שהתאימה בול מכל הבחינות: גם קרוב אלינו, גם מדונה, גם פירנצה, ובעיקר במועד שאין בו משחק כדורסל. ניסיתי להסביר לו שלהיות חלק מ-50 אלף איש באצטדיון זו בטח חוויה עצומה, ולא ממש משנה מי מופיע, אבל אחרי הדיבורים המלומדים על להקות הרוק והגיטרות החשמליות הבנתי עם מי יש לי עסק: "מדונה זה לבנות. זה לא מוסיקה בכלל, זה שואו, ריקודים", הוא תמצת. ועכשיו, ואת זה אני מוסיף, כשהיא חושפת פטמה ותחת על הבמות, אולי היא בכלל איבדה את זה.

אוקיי, אם זה הכיוון והראש התבשלה מחשבה חדשה בעקבות גיגול נמרץ: לקפוץ בחזרה למועדון בבולוניה, לשבת בין אוהדים מקללים וצווחים ולראות את נבחרת איטליה משחקת נגד קרואטיה ביורו על מסך גדול. ומיד בתום המשחק תעלה לבמה julie's haircut, להקה איטלקית ששרה רוק פסיכדלי באנגלית משהו טוב-טוב. תפסנו שיר להתרשמות ביוטיוב וכבר עמדנו להזמין כרטיסים, אפילו שהמנה העיקרית שם היתה צפייה בכדורגל מרדים. ואז שוב הגיע הכדורסל וטרף הכל.

במקרה התברר שבאותו ערב מתקיים משחק על העלייה לליגה הראשונה בין פיסטויה לברינדיזי. והיי, מבט במפה מראה שפיסטויה קרובה אלינו. היידה, נוסעים. נשכחה בולוניה, שלום לרוק הפסיכדלי. פיסטויה היר ווי קאם.

לא נוותר גם על קצת ארכיטקטורה, כן?

האומנם הכדורסל האיטלקי בירידה? אם לשפוט על פי המשחק הזה לא ממש. היכולת אמנם בינונית והשחקנים הזרים מגיעים מרמות נמוכות יותר, ואם פעם מילאו את הליגה השנייה תותחי אן.בי.איי כמו אלכס אינגליש, אדריאן דנטלי והבן המועדף מייק מיצ'ל, היום זה ג'ונתן גיבסון שהעביר לא מזמן חצי עונה באשקלון ואיש לא שם אליו לב. הוא קלע 28 נקודות ומסר 6 אסיסטים כדי להעלות את ברינדיזי לליגה הראשונה. אבל זו לא הרמה שמעניינת אותי, אלה לא שמות השחקנים. זה הניחוח. זה המשחק הזניח שאיש לא שמע עליו בארץ, ומשך אליו 4,000 צופים שמילאו את האולם הלא ממוזג באמצע יוני. זו התשוקה והאמוציות של הקהל בערי השדה הקטנות הללו וההרכב שלו. זקנים, פעוטות, נשים צעירות, נשים מבוגרות, ילדים. בכלל לא בטוח שלגבר בן ה-30, אם לנסות לאפיין פרופיל חלקי של אוהד ספורט ממוצע, היה רוב בפיסטויה באותו לילה.

חגיגות אליפות בסיינה-העיר, נתקשה להכחיש זאת

המשחק בפיסטויה היה לא יותר מאשר פסיק בנסיעה הזו, אם כי פסיק מרהיב למדי, אבל בסופו של דבר האירוע המרכזי שכיוונו אליו היה סדרת הגמר בליגה הבכירה. סיינה היא עיר מקסימה ותוכלו למצוא עליה את כל הפרטים שתרצו בגוגל הקרוב לסמארטפונכם, אבל הגענו לשם בעיקר כדי לראות שלושה משחקים מלאים בסדרה שהסתיימו בשלושה ניצחונות מקומיים. היינו עדי ראייה לשיאי כל הזמנים באיטליה: רצף משחקי פלייאוף שהגיע ל-36 בלי הפסד ו-6 אליפויות לסיינה בזו אחר זו. וכשמגיעים מוקדם מספיק לאולם ומתנהגים כאחד האוהדים, אפשר לזהות בקלות ריטואלים: בוטסי ת'ורנטון הוא היחיד שעולה לחימום עם טרנינג גם כשבחוץ 35 מעלות; דייויד אנדרסן תמיד יבצע לצד הסל תרגילים לחיזוק הרגליים עם רצועת גומי נמתחת;, יאניס בורוסיס מזייף בערך כל תרגיל שני שמאמן הכושר של מילאנו מבקש לבצע וג'יי. אר. ברמר הוא האחרון שיורד לתדריך הקבוצתי שלפני המשחק, לא לפני שיזרוק שלשה אחת מ-22 תחנות שונות סביב קשת השלוש. המאמן סרג'יו סקריולו סופג שאגות בוז אדירות במיוחד מהקהל המקומי כיוון שלכלך על סיינה בעיתונות, והאוהדים של סיינה ישליכו את הקונפטי רק כאשר הכרוז יישא את שמו של המאמן המצליח סימונה פיאניג'אני (שבינתיים עזב את המועדון וחתם בטורקיה). ואם אנחנו בקטע של רכילות אוהדים, אז הנה כמה סקופים ממגרש החנייה: מרקו קרראטו מגיע תמיד עם הוריו, דייויד אנדרסן וניקוס זיסיס נוהגים במרצדסים ובו מקאלב, כמה צנוע, מסתפק בטויוטה יאריס ונוהג לחמוק מכניסה צדדית כדי לדלג על הקטע של צילומים וחתימות לאוהדים. אולי סתם ביישן.

פוטסיס ובורוסיס בחימום בסיינה-האולם, זמן קצר לפני הבומבל'ה שתבוא

מקצועית, סיינה היא תענוג לצפייה אבל נדמה לי ששמעתי ברקע ברבור שר ובהחלט תמה תקופה. זו קבוצה עם רכז-על (מקאלב) ושחקן-על בהגנה (שון סטונרוק) שמחצית מהסגל שלה מורכב מבני 33 עד 35. השכל שלהם מחפה על נפילה טבעית ביכולת האתלטית, ובנוסף כל הגבוהים המובילים מסוגלים לקלוע שלשות באחוזים טובים. בסופו של דבר, המון נופל על מקאלב. הוא בוחר בין שימוש בפיק אנד רול לפיק אנד פופ, ובין לבין מרקיד את הקהל ביציעים עם שינויי כיוון חדים ומהלכי אחד על אחד מסעירים שנגמרים בהטבעות. והוא 1.83 עם נעליים, כן? איתי התלהב כל כך ובצדק, שזה עלה לי 100 יורו בחנות הרשמית של המועדון. השלל: שלוש חולצות של סיינה וגופייה של מקאלב הגדול. איזה שחקן. איזו אווירה ואיזו חוויה.

בעודנו עובדים על הבונדינג גם במגרש עצמו תוך שאני מוריש ובונה לו נמרצות את האהבה לאיטליה ולכדורסל האיטלקי, לא נעדר מקומן של הגלידריות מהמסע הזה. בלענו גלידה איטלקית בכמויות ולשם שינוי גם בטעמים שונים. עברו השנים מאז הדהמתי את מוכרי הגלידות בבולוניה, שתחת ידיהם עמדו 20 טעמים שונים לפחות, עם הדרישה המוזרה והקבועה לשלושה כדורי לימון: "לימונֶה, לימונֶה, א לימונֶה" הקפדתי להסביר והם משועשעים מהסטייה, ודאי גיחכו בלבם על המשוגע. הפעם, כדי לגוון, כילינו גם 2.9 קסטות איטלקיות קלאסיות בממוצע מדי יום. הילד אמנם פריק של תזונה נכונה וכושר גופני, אבל לשבוע וחצי הצלחתי לקלקל אותו עם ה-cucciolone האגדית שטעמה מזכיר גלידה מעושנת, לו היה דבר כזה. רובן החליקו לגרון בעודנו יושבים בבאר של המועדון הסמוך לאולם, לשם מגיעים אוהדי סיינה החל משלוש שעות לפני המשחק וחלקם לבושים גופיות של שחקני הקבוצה כולל שחקני עבר. וכך, פתאום, נתקלנו בנאומוסקי, סטפאנוב, מקינטייר וז'וקאוסקאס שכבר מזמן אינם חלק מסיינה. בהתחשב בכך שגופיית משחק רשמית עולה עכשיו 55 יורו והמצב הכלכלי באיטליה די בתחת, אפשר להבין איך מישהו שקנה אחת של נאומוסקי בגיל 18 ממשיך להסתובב איתה גם כשהוא בן 29.

יאאא אולוהייים, אבטחה מוגברת על האוטובוס של מילאנו מחוץ לאולם. תיכף ירדו השחקנים. שיט, אין אפשרות להראות את זה

איתי נראה בוגר ומיושב בסיום הנסיעה הזו. אם בהתחלה השתרך מאחור ובחן מהצד, לקראת הסוף הוא כבר הוביל בשדה התעופה, פנה ישירות לדלפק וקשקש באנגלית, קנה סנדביץ' במחיר מופקע בעצמו, שלט פרפקט ב-GPS והשאיר את האבא המזדקן שלו מאחור. אגב, מסלול הנסיעה הבאה כבר סגור: ורונה (עירם של רומיאו, יוליה ולואיס בולוק), ונציה (דראז'ן דליפאגיץ' ולחילופין טימי באוורס), טרוויזו (טוני קוקוץ' ותיוס אדני), טרייסטה (דיאן בודירוגה וגרגור פוצ'קה), מילאנו (בוב מקאדו ומעכשיו גם ריצ'רד הנדריקס), קאנטו (אנטונלו ריבה ואוקיי, גם דורון פרקינס) ולסיום ווארזה (דינו מנגין ובוב מורס חסר התקדים). כי מעתה והלאה זו דרכנו המיוחדת ואהבתנו המשותפת.