דרווין קיצ'ן, שחקן שתפס פה את העין כבר בשלב מוקדם של העונה שעברה, עומד לחתום בפנתינאייקוס. זה בכל אופן מה שמדווחים המדווחים.

כמה מקרים אתם זוכרים של שחקן קטן מקבוצה קטנה בארץ, שהגיע ישירות למועדון אירופי גדול?

הראשון שקפץ לי לראש היה דניס וויליאמס החתול שאחרי הפועל חולון מצא את עצמו בברצלונה. אז, בחלקם הראשון של התשעים, זה נשמע כמו שוס בלתי רגיל, בלתי מובן. לא היו הרבה מקרים כאלה.

היו שחקנים שעברו בארץ והתגלגלו במהלך הקריירה למועדונים גדולים, אבל לא ישירות. מארק סימפסון מבית"ר ת"א היה אחד המוכרים שביניהם וכעבור 4-3 שנים מרגע שעזב את הארץ הוא היה טוב מספיק עבור ריאל מדריד. ג'יימס פורסט שהגיע להפועל אילת מצא את עצמו בחלוף השנים באולימפיאקוס.

אבל ככה, ישירות, מראשל"צ לפנתינאייקוס אם וכאשר?

זו אמנם פנתינאייקוס אחרת, מקוצצת, עם שני שחקנים בלבד שנותרו מהסגל המוכר של השנים האחרונות. אחד מהם, צרצריס, נמצא במדרון הקריירה. השני, דיאמנטידיס, הוא הסמל וימשוך עוד קצת. גם הוא לא ילד ויפה שנשאר. אוברדוביץ' כבר לא שם ועשרה שחקנים עזבו במהלך הקיץ. סיטואציה נדירה מאוד בפאו.

אבל למודי לקח אנחנו, לא נכחיש זאת, ומי יודע לאן זה יתגלגל. קשה להאמין שפנתינאייקוס, תחת המאמן החדש ארגיריס פדולאקיס, תחקה את ההצלחה של אולימפיאקוס מהעונה שעברה עם אנדי פאנקו בן ה-35, שנתן אמנם עונה פגזית בספרד אבל מרגיש כמו החתמה של פאוק סלוניקי לכל היותר. העניין הוא שגם פאוק היא כבר לא פאוק של פעם.

כך או אחרת, אחרת או כך, לקיצ'ן, אם באמת יוכרז כשחקן פאו, זו הזדמנות נהדרת להראות אם הוא עשוי מחומר שיכול להגדיר אותו כג'רמי פארגו/בו מקאלב/אריאל מקדונלד של היורוליג, או שהקריירה שלו תלך לכיוון של רכז בליגה הצרפתית, הגרמנית או האוקראינית.

יהיה מעניין לדעת מי פעל נכון יותר: מאמננו העולה, שלא הלך על קיצ'ן, או היוונים שדווקא כן.

אם נחיה גם נראה. בטוח שהוא שחקן מעניין מאוד, חבל לי אישית שלא נראה אותו כאן בליגת קזינו בעונה הבאה.

גם סיינה ממשיכה להתפזר לכל עבר, כצפוי. זה עמד באוויר בזמן שהקבוצה זכתה באליפות איטליה תחת עינינו הפקוחות, איתי סלע הפלאי ואני, בתום סדרת הגמר מול מילאנו. היתה תחושה של סוף תקופה, של אנחת רווחה, של שמחה גדולה מהולה בעצב. לא היה אוהד אחד ביציע שהחמיץ את התחושה הזו וגם אנחנו, אורחים לרגע שם, הבנו את זה היטב וברור.

הראשון שהלך הוא מאמננו הפסנתרן, סימונה פיאניג'אני, שבהמשך לקח איתו את האורים והתומים בו מקאלב. זיסיס עזב לבילבאו, ת'ורנטון עבר לססארי, פייטרו אראדורי לקאנטו ושני הליטאים, קאוקינאס ולברינוביץ', מהסמלים הבולטים של רצף ההצלחות של סיינה, חוזרים הביתה וכפי הנראה יסיימו את הקריירה בז'לגיריס קובנה.

שון סטונרוק (פורש?), דייויד אנדרסן, יט טו בי סין. אנדרסן חתם לשלוש שנים ומימש רק את הראשונה שבהן מאז שחזר מה-NBA. קצת עצוב להיזכר מחדש ולהיווכח איך כסף בונה שושלות ואיך הוא מפרק אותן. ואיך, לפעמים, חוזים לא שווים כלום כאשר כל הקלפים נטרפים מחדש בגלל אירוע כזה או אחר.

להיזכר, אני אומר, כי בזמן שמביטים במגרש ורואים חבורה של שחקנים אוספת תארים, בונה כימיה, מספרת סיפורי אגדות שיעברו מדור לדור לפחות בין אוהדי הקבוצה המקומית ובכדורסל האיטלקי, קצת שוכחים שהמכנה המשותף הקובע ביותר הוא לא התיאום המקצועי, גם לא ההתאמה החברתית.

הכסף, למרבה הצער. עליו קמים ונופלים דברים. אומרים שכדורסל הוא בסך הכל ביזנס. לא יודע, תמיד העדפתי לראות בזה חומר שטווים בעזרתו חלומות ובונים ממנו אגדות קסומות.

איך אמר קובי בראיינט לפני כמה ימים: "פעם, כשגדלתי באיטליה, היתה בה הליגה הטובה בעולם. היום זה לא כך".

שמא נעבור לפסים אופטימיים יותר? שמא אינדיד.

יום ששי את יודעת, יש בעיר מסיבה. שתיים אפילו: רוסיה – ספרד ואחר כך ארצות הברית – ארגנטינה. לא שהפגנתי בקיאות מרשימה או צפייה אדוקה במשחקי הטורניר האולימפי בלונדון, אבל חצי גמר זה חצי גמר, כן?

איחולי הצלחה למאמננו העולה בהזדמנות זו.

ושבת נאה כרפאל לכל בית ישראל.