ושוב אראלה מהפיס ברדיו. ושוב הזקן ההוא החביב, או הסטודנטית המשתנקת או עקרת הבית הלא מאמינה או האבא שמחתן את בתו או מי-עוד-משחק-שם-את-משחק-התפקידים, כבר לא זוכר.

הבוקר ניהלתי עם אראלה שיחה דמיונית. אחרי הכל, מותר לי. אני קליינט מאז השחרור מהצבא פחות או יותר. לא רוצה אפילו לחשוב כמה שנים זה, כן?

"שלום, בוקר טוב", היא הודיעה לי, "רציתי לבשר לך שזכית ב-125 אלף שקלים", יכולתי לשמוע את חיוכה הנעים דרך הטלפון.

באותה מידה גם שמעתי את ה-PLAY של מכשיר ההקלטה, או מה שזה יהיה שם. ולא, לא התחשק לי להיות נחמד. חיכיתי יותר מדי שנים לרגע הזה ושוב ושוב התאכזבתי. לא אתפרק עכשיו במחמאות. אני כועס. כועס מאוד אפילו. הצטברות של שנים.

"יש לכם תכניות לגבי סכום הפרס?", היא התעניינה.

"ניסע כולנו לשבועיים בקנדה, נקנה מכונית יד שנייה בעקבות הצטמקות צי המכוניות הנשיאותי בעת האחרונה ובשאר נקנה חצי מנה פלאפל וקולה בפחית או בבקבוק – הזול ביניהם - כי כמה כבר נשאר, יו נואו", עניתי לה.

יכולתי לראות אותה מהנהנת לשלילה כלפי מישהו שעמד לידה. לא, הבחור הזה לא מספיק טוב לנו לפרומו.

בצהריים הגיע המייל הקבוע של יום חמישי ובו פירוט הזכיות. שוב לא זכיתי. עשרות אנשים הגרילו טיסות ונופש בברצלונה, לא אני. אחרים זכו במכוניות, בעשרות אלפי שקלים, באלפי שקלים. לא אני.

לא אני הוא האיש, לא אני, שיביא לך את הפרומו הנחשק.

הלאה, יש עוד בפינת הצרכנות הלא קבועה של כדורסלע-האתר. ענייני דואר למשל.

אינטרנט, סלולרי, הכל הולך היום ואפשר לשלם כל דבר דרכם, אבל סניפי הדואר עדיין עמוסים. צריך להיות מאוד מדויק בזמנים כדי להגיע לשם בלי לעמוד בתור, ולדעת מתי אין פקק – בדיוק כמו בכבישים. היכרות מוקדמת אף פעם לא תזיק, כי לפעמים התור הזה מעיק. מאוד מעיק.

מה זאת אומרת איך אני יודע? מי שולח לכם את הפרסים, השליח הפרטי שאני מתקצב כאן באלפי שקלים בחודש?

אין בעיה עם הפרסים הקטנים, ניגשים לתיבה וזורקים. טוב לחלץ עצמות קצת. הסיפור מתחיל עם המעטפות הגדולות, הספרים, החוברות, שאנשים מזמינים. איך עוד לא המציאו דרך שגם את המעטפות הגדולות אפשר יהיה לזרוק לתיבה האדומה ברחוב? למה צריך להמשיך ולעבור את העינוי הזה של ההמתנה בסניפים?

והדואר, אל תראו אותם ככה. הם ממשיכים להיאבק ומתחדשים. אפשר לקנות אצלם שלטים לטלוויזיה, כרטיסי ברכה, כל מיני סים כזה וסים אחר לסלולרי, שיחות מוזלות מחו"ל והשד יודע מה עוד. הם לא מוותרים על מקומם בעידן הדיגיטלי-סלולרי, אפילו שאפשר לשלם היום כמעט כל חשבון בדרכים אחרות. לכו ספרו את זה לכל מאותגרי הסלולר/מחשב.

אבל המעטפות הגדולות האלה? שיקימו תיבות יותר גדולות ברחובות ויתנו לזרוק את זה שם. מה יש, למה לא? שלא לדבר עליכם, שצריכים אחר כך להגיע לסניף הדואר במיוחד ולאסוף את הספר עם הפתק הכל כך מוכר. מי יודע על איזה תור תפלו.

בקיצור, שלילי לאראלה, שלילי גם לדואר בפינת הצרכנות. אבל הסך הכל חיובי, כן? חשוב לזכור זאת, ולא נכחיש.