ישנו חבוב אחד, וויל האריס, שקלע 33 נקודות אתמול לזכות מכבי קרית גת בהפסד להפועל ת"א בגביע המדינה אחרי הארכה. וככל שעקבתי, האיש קלע עשרימים ושלושימים כמו כלום גם במשחקי ההכנה.

האריס. הצילום מתוך 'ספסל'

איכשהו החיבור בין קרית גת לסקורר רציני הזכיר לי ימים רחוקים ממכבי פ"ת. הייתי בן 15, אולי 14, שחקן במחלקת הנוער, ולקבוצה הגיע האמריקאי הראשון בעת החדשה, או ככה לפחות הוא זכור לי.

רכז נמוך, מהיר וחכם. היום אני פתאום חושב שיכול להיות שהוא היה יהודי בכלל ושיחק כמתאזרח.

מי זוכר, מי ידע, מי עסק בעניינים כאלה כמו זרים או מתאזרחים. ילדים היינו.

פרנצ'מן היה אז אליל בפתח תקווה. הבטנו בו בהערצה. התחושה היתה שהוא סוג של טל ברודי עבור המועדון. דיברו אליו בנימוס, חיקו את התנועות שלו, הקשיבו לו, נתנו לו יחד מיוחד. היה בו משהו אחר, שונה. האמריקאי הראשון בסביבה. הוא לא היה בהכרח גיבור ילדות שלי, אני חושב, אבל הוא זכור לי עד היום כמו גם האנשים שישבו ביציעים והביטו בשקט. ניסו ללמוד.

אם אני זוכר נכון הוא היה מסוג הרכזים שחושבים קודם כל מסירה ורק אחר כך סופרים לעצמם נקודות. לא ראיתי את וויל האריס, אבל אני מניח שהוא שחקן מסוג אחר.

אבל גם האריס עבור ילדי קרית גת שמגיעים לראות כדורסל, וגם פרנצ'מן עבור ילדי פתח תקווה מאמצע שנות השמונים שעקבו אחרי הקבוצה, מסמלים אותו דבר: החיבור החמקמק הזה בין גיבור ילדות שעובר בעיר צדדית, עיר שדה, עיירה, תקראו לזה איך שתקראו, ומשאיר זיכרונות גם 20 ו-30 שנה אחרי שהיה כאן, כמו חלב של נר מטפטף. סימנים פזורים בכל מקום.

לפעמים הוא נשאר להרבה שנים, לפעמים רק מתארח. הרושם שהוא מותיר לא קשור בהכרח למשך הזמן ששיחק במועדון. דווקא עונה אחת, או אפילו חצי עונה, יכולה להפוך את המיתוס לגדול יותר כמו במקרה של טוני דאוסן בבית"ר ת"א כששיחקה באולם ברמלה אי-אז בימים.

כמובן שיכולה להיות דוגמא הפוכה, כמו זו של מייק מיצ'ל, ששיחק כמה וכמה (וכמה!) שנים במקום כמו רג'יו אמיליה, וייזכר שם לעולם ועד, כנראה, או לפחות עד שילכו לעולמם כל מי שצפו בו עושה פלאים באולם הביתי.

אם קרית גת היתה מצליחה לנצח אתמול את הפועל ת"א בגביע, ולא להפסיד לה אחרי הארכה, האריס היה נכנס לסיפורים ולאגדות סביב העיר. גם בלי זה, אם ימשיך לקלוע עשרימים ושלושימים בעונה הקרובה הוא ייכנס ללבבות ולזיכרונות של הרבה ילדים ובני נוער בעיר ולא ייצא משם גם בעוד שלושים שנה.

לקרית גת יש היסטוריה קצרה יחסית בכדורסל כאן, יש מספיק מקום להאריס כדי להיכנס ולהשפיע ולבלוט ולהיות חלק ממנה.

לכל ילד שאוהב ספורט יש גיבורי ילדות, ואני לא מדבר בהכרח על אלו שכולם רואים בטלוויזיה באותו זמן, אלא על הגיבורים המקומיים, האנונימיים יחסית. אלה שאוהדים לוקחים אותם הרבה שנים קדימה בראש ובלב, ונהנים להיזכר בהם. אותו שחקן שחתם לך, שהצטלמת איתו, שמסרת לו כדורים באימון אם היית אוהד שרוף. אותו שחקן שהבטת בו טוב-טוב, כי טוב שאפשר, ובכל זאת לא הצלחת להבין איך הוא עושה מה שהוא עושה.

אותו שחקן, שאם אתה פוגש חבר ילדות אחרי הרבה שנים, תופתע לדעת שגם הוא זוכר מצוין את אותו וויל האריס או סטיב פרנצ'מן, תקראו לו איך שתקראו.

אגדות נעורים וגיבורי ילדות הן חלק גדול מהסיפור של משיכה לענף ספורט מסוים. לא מכיר את האריס, כאמור, אבל אם הוא מתכוון להמשיך ולהפציץ ככה, יש לי תחושה שבקרית גת, מקום שרשימת הגיבורים שלו עדיין קצרה, ידברו על האיש הזה עוד הרבה מאוד שנים.

והנה יוני בלוך, סתם ככה כי מתחשק לי.