יום שלישי בצהריים, אני משוטט לי ברחבי פייסבוק-האתר כשלפתע קופצת חלונית הצ'אט, עם שאלה מרב"ס: "לאן אתה הולך הערב? לאבישי או לדוגי?". נובמת, איזו מין שאלה זו. להלן תקציר האירועים הקודמים למי שישן במהלך הקיץ האחרון (או סתם היה עסוק במרדף אחרי זאטוטים במהלך חומיוליאוגוסט): אבישי נזרק מג"ג בצורה לא ממש יפה ומכובדת, גליל עליון עלתה לליגה הלאומית ואבישי חזר הביתה לכפר בלום. אם שלושת האירועים האלה לא מספיקים כדי להחזיר אותי הביתה מהגלות בגן נר, אז אני לא יודע מה כן.

או במילים אחרות: ברור שאני בכפר בלום. היה נחמד בגן נר, פגשתי אנשים נהדרים ואפילו חגגנו עם צלחת – אבל זהו זה, הגיע הזמן לשוב הביתה. הרבה הצלחה לדוגי והחברים, חפשו אותנו בכפר בלום.

חזרה לצ'אט עם רב"ס, אני מבהיר לו שאני עם אבישי, ושואל אותו אם נזכה לראות אותו. הסוקולוב ממלמל משהו על מחירי הדלק ומשביע אותי לכתוב מינימום 500 מילה לכדורסלע-האתר. (תהיה: לפני כמה שנים כתב חיים חפר ז"ל את המילים "אם הבנזין מתל אביב עד רמת גן, עולה לך כמו סופשבוע ביפן", וכמה עלו מאז מחירי הדלק?) נו, איזה אידיוט יגיד לא לאדם אשר מתפרנס מלתת מכות? אני מבטיח לו שהטור ייכתב ויישלח לכבוד הנשיא (ואם אתם קוראים את השורות האלה, כנראה שעמדתי במילתי, כן?).

אני אורז את החולצה האדומה, נכנס לרמבו ומתחיל להפליג מרמת הגולן בואכה עמק החולה. "מה אתה יודע", אני ממלמל לעבר רמבו, "הפעם האחרונה שעשיתי את המסלול הזה על מנת לפגוש קבוצה מליגת העל, הייתה... וואללה לא זוכר מתי, מזמן. עוד לפני שרכשתי אותך".

בצומת גדות אני נזכר מה היה המשחק האחרון שראיתי בכפר בלום ההיכל (שוב, נגד קבוצת ליגת על, בשנה שעברה הבלחתי שם לכמה וכמה (וכמה!) משחקי ארצית). משחק התענוגי אקסטרא דה לאקס, כמובן. הניצחון הנסנציוני ההוא של גילי מוסינזון על המכבים של ספאחיה (ספאחיה? נראה לי, החבר אורן דניאלי בוודאי ידע טוב ממני). רמבו כבר יודע את הדרך לבד ומפליג עצמאית על כביש גונן גדות הקסום, אני לעומת זאת מפליג בזיכרונות אחורה, אל הימים בהם ההיכל על גדת החצבני היה מבצר שהטיל את חיתתו על קבוצות יריבות כאלה ואחרות.

אני מגיע לאולם, נכנס פנימה ומתחיל להרגיש את ההתרגשות הזו שלפני משחק. יודע דבר טוענים שלאסקימוסים יש 32 מילים שונות לשלג, ברור לכם למה. כמו לאסקימוסים ולשלג, גם לעכברי כדורסל יש התרגשויות-שלפני-משחק שונות ומגוונות. אני מרגיש את ההתרגשות מהסוג הידוע כ:"התרגשות-שלפני-משחק-בו-הקבוצה-היריבה-טובה-מאיתנו-על-הנייר-וכנראה-נפסיד-אבל-למי-אכפת-העיקר-שנראה-את-קבוצתנו-האהובה". אני בטוח שאתם יודעים על מה אני מדבר (אלא אם כן אתם אוהדי מכבי ת"א, ואז הרגש היחיד שאתם מכירים הוא: "שוב ניצחנו, טוב, נזוז הביתה כדי שלא ניתקע בפקקים").

השחקנים מתחילים את אימון הקליעות ואני שם לב למנהג מעניין של אבישי. אחרי שכל השחקנים מסיימים לזרוק והולכים אל הספסל, הוא נשאר אחרון על הפרקט ולוקח עוד זריקת עונשין אחת. "אם הוא מכניס אותה, אנחנו מנצחים", אני עושה עם עצמי הסכם הימורים. ואבישי מכניס אותה, כמובן. נו, אפשר להיות אופטימיים.

כך או אחרת, אחרת או כך, הצגת השחקנים מתחילה, וכשהכרוז מודיע "שב אלינו אחרי עשר שנים, אבישיייייייייי גורדוווווווווווון", ההתרגשות שלי מטפסת לרמת: "מתרגש-כבת-16-בהופעה-של-ג'סטין-ביבר". עד שאני מסדיר את הנשימה מתחיל משחק על הפרקט, ולמרבה ההפתעה נתניה לא בורחת לשום מקום. מרקו "ערכן של הריגות" לא הורג אף אחד בצבע, ראמל בראדלי מזכיר למה הוא דואג לטפח קריירה נוספת מלבד הכדורסל ודרון וושינגטון נראה כמו מניה בטוחה, אבל לא של דני פרנקו אלא של זיו בר תנא. ברצינות, אחוזי העונשין שלו הם כאלה שהיו מביכים אפילו אותי.

מהצד השני, בחורינו המצוינים נלחמים על כל כדור. אנטון קזרנובסקי שבימיו בג"ג גרם לי לתהות האם הוא יודע מה עושים עם החפץ הכתום הזה מזכיר לכולם למה הוא נחשב להבטחה הכי גדולה של הכדורסל הישראלי פעם, לורנס ווסטברוק משחק בתזזיתיות משל היה ילד היפר אקטיבי שהתבלבל ובמקום הריטלין לקח חומר ממריץ, גארי ג'ונסון לאט ובשקט קוטף עוד ריבאונד ועוד נקודה ומשאיר אותנו צמודים-צמודים ליהלומנים.

ובינתיים ביציע, החבר'ה שמאחורי מספרים זה לזה שאבישי הוא שחקן ענק. "זכה בשתי אליפויות", אומר הידען שבחבורה, "אחת כאן ב92' והשנייה עם אליצור נתניה". אני מתלבט ביני לביני מאיפה להתחיל לתקן אותו, אם בכלל, ובינתיים נרשם רגע של נחת מהשורה שמתחתי. איש מבוגר וילד קט יושבים שם, הילד שואל את המבוגר משהו, והוא עונה לו: "לא חמודי, זה לא כדורגל פה". נו נו, אם זה החינוך בעמק החולה כנראה שהעתיד עוד לפנינו.

נתניה נזכרת שהיא קבוצת ליגת על, פותחת מבערים ויורדת למחצית ביתרון 7. אני מרגיש שהמשחק כבר הלך קפוט. לא נורא, העיקר חזרנו הביתה. וחוץ מזה, אני מזכיר לעצמי, במשחק ההוא בנוקיה ירדנו למחצית במינוס שמונה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. השחקנים עולים מחדרי ההלבשה, שוב אבישי נשאר אחרון על קו העונשין ושוב דופק צ'אקה. אולי בכל זאת לא אבדה תקוותנו. הקבוצה מכרסמת את ההפרש אט אט ופתאום יורדים לרבע האחרון בשוויון.

הרבע הרביעי מתחיל ואני לא מסוגל לשבת בכיסא יותר. אני עומד על המדרגות ומקלל בלב את הרגע שבו התמכרתי לחיידק הזה. מה רע בביפ, אני תוהה? שם הכל שקט ורגוע, באים, משחקים 90 דקות והולכים הביתה. מי צריך את הלחץ הזה? אני תוהה ביני לביני על רבי פנחס הגרשוני שאמר פעם בריאיון עם קטש שלחיות בגליל זה "דופק 40". דופק 40? אני על דופק 500, לעזאזל.

אבישי יוצא בעבירה חמישית וכל האולם עומד על הרגליים כדי להריע לאליל. כולם מוחאים כפיים ורק אני תוהה איך נסתדר בלעדיו. בעודי תוהה השופטים שורקים חמישית גם לגארי ג'ונסון ועכשיו זה נראה כבר ממש קשה עד בלתי אפשרי. אבל השעון יורד ו-17 שניות לסיום ווסטברוק עומד על הקו. "ווסטברוק תקלע את זה, זה חשוב עד מוות", אני ממלמל בעצבים, ולורנס שומע אותי ומכניס את הראשונה. מכיוון שסוס מנצח לא מחליפים אני ממלמל שוב את אותה מנטרה, ולורנס איש כפר בלום מדייק גם בשנייה.

הגנה, הגנה, הגנה, השעון יורד, הגנה, מרקו ערכן של הריגות לוקח זריקה קשה מחצי מרחק, לא נכנס, הגנה, קזרנובסקי ריבאונד, מה לעזאזל קורה פה? זה נגמר? נגמר! ניצחנו!

ידידי הפרקליט שואל אותי אם אני רוצה לקפוץ אליו לקפה (הוא לא היה במשחק, הוא אוהד מכבי, מסכן). "בכיף", אני עונה, "קפה. או שמפניה. או מורפיום. לא יודע. משהו". רק בדרך הביתה, אי שם בואכה גשר בנות יעקב, אני מבין שהניצחון היה ידוע מראש. הרי אבישי הכניס את זריקות העונשין חלק באימון הקליעות.

סתם נלחצתי, לעזאזל איתי.