אני מחכה לצמרמורת הזו מהפינה הראשונה של 'שיר אחד ביום'. עם כל השבחים, כל הפרגונים, כל ההתלהבויות הקטנות והגדולות מקטעים כאלה ואחרים שהעליתי כאן, זה עדיין לא בא.

אתמול זה הגיע.

נסעתי לביטוח לאומי. יש דבר כזה. פגשתי מישהי שהיתה איתי בצבא. עברו עשרים שנה מאז. זיהיתי אותה בשניות. היא היתה יפה מאוד פעם, מדהימה. אצילית. נראית לא רע גם היום. היא פקידת גבייה. עוד יבוא יום ואכתוב על זה קטע, זה בוער ממש באצבעות. אשמור את זה לפעם אחרת.

בדרך לשם משמיעים פתאום את לד זפלין עם 'מדרגות לגן עדן' (אין לי כוח להקליד באנגלית עכשיו). ואתה יושב ומקשיב, יושב ומקשיב ומשיט את המכונית. אף פעם לא היה לי שום דבר איתם. גדלתי קצת אחרי המבול שלהם אל תוך עולם של דיסקו בשיאו מצד אחד, ופריחת האלקטרו-פופ והסינטיסייזרים על המסלול שממול. לד זפלין היו גדולים עלי.

הקשבתי טוב, מהורהר. באמת חתיכת קלאסיקה. והייתי מרוצה. 11.25 בבוקר ואני כבר מסודר מבחינת 'שיר אחד ביום'. איזה כיף. אין יותר התלבטויות. לפחות עד מחר.

ואז באה הבומבה.

עכשיו (כמו שאומר צביקה שרף ביציע העיתונות, שימו לב לתחיליות של משפטיו ונאומיו ביציע העיתונות), אני יודע שתצחקו על מה שאני עומד לכתוב כאן, אבל יש לי יתרון: אני לא שומע אתכם. רגע אחרי שהקלאסיקה בהתגלמותה סיימה להתנגן, היה מעבר חד ומהיר ל-SPOOKS.

כן. זוכרים אותם? לא זוכרים. אני אזכיר לכם.

You won't believe the things I've seen
Far beyond your wildest dreams
I've seen chaos and order reign supreme
I've seen the beauty of the universe
so peaceful and serene
in seconds turn to violence and scream

Life! Your heart is one with your brain
Emotional or reason, now which one do you obey?
Life! Somebody callin you insane
When overwhelmed and blessed, burst in tears of happiness

וחטפתי צמרמורת שהרבה זמן לא הגיעה לבקר. נדהמתי מהעוצמה. היומיום יכול להיות כל כך סתמי לפעמים. הבנתי שאני חי. ממש ממש חי. צוחקים עלי, הא? אין לכם מושג.

אהבתי את השיר הזה בטירוף אי-שם ב-2002. הוא לא עומד בקו אחד עם לד זפלין, זה ברור. כמו התיאור האלמותי של רלף קליין על הימים בהם מכבי ת"א היתה הפולקסווגן שנאלצה להתחרות במרצדסים של אירופה, והיום היא המרצדס בעצמה. אז ה'ספוקס' הם אולי פולקסווגן בשביל כולם. בשבילי הם מרצדס.

להקה מניו ג'רזי, ארבעה ראפרים וזמרת אחת, שהחלו לפעול ב-1994. זה מה שאני זוכר, זה מה שאני יודע עליהם. מעבר לזה לא ממש חשוב כרגע. חשוב לי שקשה להסביר צמרמורות. זו אהבה, זו דקירה בלב, נעיצה מדויקת. אני מאחל לכם לחטוף אחת, ולא מקור כשאתם יוצאים מהבריכה.

הוקסמתי מהשיר הזה מהרגע הראשון, ומתברר שגם ארבע שנים מאוחר יותר. על הפולקסווגן של לד זפלין בפעם אחרת.