שמעתם על אלוויס פרסלי הבריטי של שנות השמונים?

מה, לא?

אז בואו ותשמעו קצת עכשיו.

קראו לו שייקינ' סטיבנס והוא היה מכונת להיטים שכולם דמו מאוד לסגנון של אלוויס. הוא לא רק שר כמוהו, אם כי בקול דק וצפצפני יותר, אלא גם התלבש כמותו. עם הג'ל בשיער (או ברילנטין, לא שאני יודע מה ההבדל ביניהם), ועם הצווארון המוגבה וכל שאר האלמנטים שבנו לאלוויס סטייל משלו ששימש מאוחר יותר גם את סטיבנס הרועד.

כן, זה היה התרגום לעברית. סטיבנס הרועד. אם כי השם האמיתי שלו הוא מייקל בארט.

והוא שר את "הו ג'ולי", ואת "שירלי", ואת "תני לי את ליבך הלילה", ואת "מארי", ואת "את משגעת אותי", ואת "הבית הישן הזה", שהיה חתיכת להיט היסטרי.

כולם, בעצם. או לפחות רובם. וכולם מקפיצים כאלה. למרות שהיו לו גם איזה סלואו או שניים מאוד פופולאריים, ולפחות בהם הוא לא קיפצץ בלי הפסקה.

ואני מגיש לכם כאן דווקא את "דלת ירוקה".

ואם תראו את הקליפ, תשימו לב ודאי לדרך בה סטיבנס הרועד קופץ על הדלת ובשתי רגליים שולח אותה לקיבינימט.

בערך כמו שיעשו היום פיני גרשון ואולימפיאקוס לדלת הירוקה של פנתינאייקוס, שמפריעה לו בדרך לאליפות יוון. לא יודע אם יקח אליפות או לא, אבל לבעוט היום בדלת הירוקה הוא יבעט, גם אם יתהפך העולם. הנה, תראו, למשל, את סחור-סחור בצילום, הוא כבר מתאמן בלדרוס את היריב היום ולנפץ את הדלת של הירוקים.

נדמה לי שהמשחק מתחיל ב-16.00, אולי יש אפילו שידור איפשהו. תבדקו בכל ה-ESPN למיניהם.

אז זו התחושה, בכל אופן. תחושה של ניצחון אדום.

ובינתיים, זה השיר.

והוא היה במקום הראשון במצעד הבריטי בקיץ 1981, כשאני צמוד לחדש, חדיש ומחודש של שוש עטרי ברשת ג', והשירים שהיו במקום הראשון גם הם, אחד לפניו ואחד אחריו, היו טיינטד לאב של סופט-סל וג'פאניז בוי של אניקה. סתם ככה, שתבינו באיזו תקופה מדובר. הכל ברור ובהיר וצלול בזיכרון עד היום הזה. יא אולוהים, ימים מאושרים עד אין קץ היו הימים ההם, עת הייתי בן 13 וקצת.