סימני שבירה ראשונים בלשכה הנשיאותית. לפני כחודש הוחלט שלא לחדש את המנוי על ערוץ 5 פלוס לייב העונה. פשוט הוחלט. כלומר, החלטתי. איש לא כפה עלי, גם לא אשה או ילד. ותשלום 30-40 שקלים נוספים בחודש לא יהרוג אותי, אני מניח. החלטתי להסתפק במשחקי יום ראשון. נקודה. סימן קריאה. עד להודעה חדשה. שלוש נקודות מהורהרות.

הסיבה העיקרית היא ניסיון להינתק קצת, להעניק עוד אופציה לערב חופשי, נינוח, כזה שאפשר להיות מעורב בו בעיניי הבית. שלישי תפוס עם שידורי הלאומית שלי, רביעי הולך בדרך כלל לבלקנית או ליורוצ'אלנג' או לטניסלע עם השכן, חמישי זה שילוב קטלני בין התיכונים אי-שם לבין מכבי ת"א ביורוליג עמוק אל תוך הלילה. רצף מכביד למדי, נתקשה להכחיש זאת, אף לא נכחד.

ובסופו של דבר, אם לא מוכרחים לכתוב על המשחק, אפשר גם לוותר עליו. כן, אני הולך ומעכל את זה. אולי באיחור של כמה שנים, אבל שיהיה.

זה אפשרי. זה ריאלי. אני יכול לעמוד בזה. קשה, אבל יכול.

והנה, אתמול, שני משחקי פצצה בין ברק נתניה למכבי ראשל"צ והפועל ת"א למכבי חיפה. ופתאום המצפון מתעורר ומדבר אלי. "מה זה", הוא שואל, "אתה מקצוען או חאפר? אתה רציני או לא? איך אפשר להישאר בחוץ ככה, באופן חד צדדי. מה עם האינטגריטי שלך? הרזומה? הבקיאות, הצורך להיות בעניינים? מה שווה משחק אם העין הנשיאותית אינה שוזפת אותו? ומה עם איזה אייטמון מזדמן על אודות האירועים האלו לרווחת העם?".

"לרווחת העם?" אני עונה לו. "ומה עם רווחתי, מה? אין לך מושג, אין לך, עד כמה נוחים ונינוחים הלילות בהם אתה פשוט מחליט שהמשחקים בין נתניה לראשל"צ והפועל ת"א לחיפה לא קיימים. פשוט מחליט. כי כידוע, אם אתה מחליט, הם באמת לא קיימים. יגידו מה שיגידו".

האמת היא, שבמרכז הסיפור הזה עומדת היכולת להכיל. קראתי לפני כמה וכמה (וכמה!) ימים על שחקן כלשהו, לא זוכר מי זה היה כרגע (בחו"כ, אני מזדקן בטירוף) שסיפר שהרעב כבר לא אותו רעב ולכן הוא פורש. הרגיש שנגמר לו.

אז לא, לא נגמר לי, כי עובדה שהמצפון דיבר אלי אתמול והבוקר, אבל נוסיף לזה אלמנט קריטי ומנצח שכבר הזכרתי פעם: 'בכל מקום בו אני מניח את הכובע, זה הבית שלי'.

כשאתה נוסע מרמת גן עד עפולה, יוצא 4 שעות לפני משחק עם הצוות ומקדיש כמעט יום עבודה שלם, בסופו של דבר עפולה נגד נהריה זה הדבר שתהיה מרוכז בו.

כנ"ל בכל מיני בלקניות ויורוצ'אלנג'ים ותיכונים. זה מה שיש כרגע, וזה לא מעט. ולכן, נתניה נגד ראשל"צ – עניין שרבים מאוד אגב ויתרו עליו עוד לפניי – הופך למשחק פחות חשוב עד לא חשוב בכלל. עדיף לקרוא סיפור לפני השינה לסטאר, ואחר כך סיפור אמיתי על ימיי כבן 4 בגן עדה, ועל הכריכים עם גבינה לבנה ובצל ירוק שהכינה לבנה העוזרת שלה.

בזכות הסיפורים האלה הסטאר הוא אחד היחידים בארץ בשכבת גילאי 5, ששמע על פופאי ובאגס באני.

אני מניח שהעם כולו קורא ברגעים אלה את החיבוטים והלבטים הנשיאותיים. זו האמת והיא על השולחן.

אני לא ממש מצליח לשכנע את עצמי שאני צודק, אלה יותר תירוצים, נימוקים, שכנועים עצמיים, אפילו התייפייפויות. אבל הם כאן ואי אפשר להתכחש אליהם.

ולכן, גם לא נכחיש זאת, כן?

וברור לגמרי שאם הייתי צריך לשדר את נתניה נגד ראשל"צ כל זה לא היה נכתב והייתי מגיע בכיף וגם כותב אחר כך. אבל כנראה שהסטנדרטים השתנו בעקבות הנסיבות. אולי הגיל. אולי בכלל, מי יודע.

בקיצור, לא זו היתה מטרת האייטמון, אבל אם כבר הגענו עד הלום, אז נסעתי לעפולה. שידור חי בערוץ 50 ובהשתתפות נשיאותית מ-19.30.

ואגב, במסגרת פינתנו 'עניינים שאין לשכוח אחרת תינזף', יש לציין את ה-72-103 להפועל פ"ת של גיל והתרגיל והסב הנשיאותי אתמול נגד אליצור חולון. נאה. מספר לא שגרתי בכדורסל נשים, 103. לא שגרתי גם בהפועל פ"ת. מעניק ציפייה ותחושה טובה לקראת ההמשך.

שלומות ונצורות בשלב זה.