שלושה אולמות שהייתי בהם השבוע: ההיכל העירוני בנהריה בשכונת עין שרה, אולם הפחים בחולון וזה שבכפר בלום, לא מאוד רחוק מהגבול הצפוני של ישראל.

שלושה אולמות, שלושה שידורים, שלושה משחקים, ואף אחד מהם לא בליגת העל.

יש כמה וכמה (וכמה!) סוגי סתירות, ניגודים, כמעט אי הבנות בנתונים האלה.

למשל, אדם עצל יחסית כמוני מתזז לאורכה של הארץ שלישי-רביעי-חמישי. לא הגיוני בעליל.

למשל, שהמשחק בנהריה היה בכלל מהליגה הלאומית. איפה אריק קמבל, ברק פלג, אדריאן פלדג'ר, ארז מרקוביץ' ואבי אשכנזי?

או שהמשחק בכפר בלום שימש חלק מליגת התיכונים. אני יכול להישבע שבכבישים הפנימיים בדרך לאולם יכולתי להרגיש שוב, ולא בפעם הראשונה, את חריקות צמיגי המכונית של מייק גיבסון שלקחה אותו לאימון הבוקר במקום, או את אנדרו קנדי וברד ליף מנהלים שיחה מנומנמת באימון הקליעות למחרת המשחק. יש שם משהו באוויר, במקום הזה. איזשהו חומר טוב שנותן שקט לנשמה, ומרחיב את האופקים.

וחולון . . . איי איי איי, חולון. האולם הישן הזה שתקוע באמצע העיר פתאום מעבר לעיקול הכביש, בדיוק כמו הפלאדוצה של בולוניה או האולם ברג'יו אמיליה. פתאום, ממש מעבר לפינה, הוא מגיח. ואיזו היסטוריה היתה שם, משחקים גדולים, שמות גדולים, זיכרונות מצמררים. 'ריצה גדולה של חולון ברבע הרביעי', מדווח השדר שלידי, מאור דייטש, איש השנה-שנתיים האחרונות בכדורסל הישראלי, שהגיע ממעמקי ענף הביפ המיותר אל לב לבו של הכדורסל בארץ. ובלי להתבייש אני משיב: 'כן, כן, אבל זה לא שהם לא ראו ריצות קודם לכן. הם חיים פה כבר שלושים שנה מהריצות האלה, עוד מימי ישראל אלימלך. ולכן כל כך כיף להיות פה'.

לא יודע מה קורה עם החבר'ה הצעירים במשחקים שאני משדר, ועד כמה הם מודעים לעבר, אבל איכשהו מצאתי את עצמי גם הפעם מזכיר בשידור חי את ישראל אלימלך ומייק קרטר וטרי פייגינס וריצ'י דומאס וקני באניסטר, וגם את מילטון ואגנר ודייויד הנדרסון ואלברט קינג.

וגם את השחקנים מהגליל. אלו מפעם.

אני נוסטלגי מדי, או שאלו הביקורים המועטים שלי במקומות האלה שגורמים לי, עדיין, להתרגשות? לא יכול להעביר עוד משחק בין עמק החולה לבין גימנסיה ריאלית ראשל"צ, מבלי להרגיש את הייחוד של המקום. סוג של קדושה במונחים ספורטיביים.

מקווה שזה יישאר ככה גם בביקורים הבאים, אם וכאשר.

ובקצרה:

האולם בנהריה יפהפה בעיניי. היו בו מעט צופים יחסית השבוע, אולי לנוכח הפסדי החוץ האחרונים של הקבוצה המקומית ברמת גן ובעפולה, ואולי בגלל היריבה מקרית ביאליק שעמדה לפני המשחק על 0 ניצחונות מ-5 משחקים ראשונים בעונה הזו והתייצבה בלי שני שחקני חמישייה. אתם יכולים לנחש די בקלות מה המאזן שלה גם אחרי המשחק השבוע.

ואולי אין מספיק קהל בגלל שימיה של נהריה בצמרת הכדורסל בישראל די רחוקים. הקבוצה הזו צללה לעומק בסוג של שאון מרוחק, התפרקות, ונגררה למטה. ראש עיר, ספונסרים, פה, שם, ופתאום אין קבוצה בליגת העל ושנים טובות וממושכות של עירוני נהריה בצמרת הכדורסל בליגה הבכירה נמחקו.

עכשיו מנסים לבנות מחדש, עם רמון קלמנטה, מעין בינגו מתחת לסל במונחי הליגה הלאומית, ועם שי מינסטר שמיומן בליגה השנייה ופעם אפילו ניצח עם קרית אתא את מכבי ת"א בנוקיה-ההיכל. ליד הספסל השני, אגב, עמד זיו תבור, מאמן קרית ביאליק, ושחקן של מינסטר בעונה ההיא (2000/01).

בחולון מתכנסים לאט. שתי דקות לפתיחה יש מעט צופים, אבל כשמרימים שוב את המבט לכיוון היציעים איפשהו באמצע הרבע הראשון - מופיעים מול העיניים הרבה יותר ראשים.

המאמן של אנטוורפן, אדי קסטילס, מקדים בכמה חודשים או שנים את הקמת הלינק "נאה / לא יאה" לאנשי הספורט עצמם, ולא רק לתקשורת כפי שנהוג עכשיו. הוא מסרב להתראיין לפני המשחק ואחריו בנימוק שאין חובה כזו, וגם לא מנדב את שמות השחקנים שפותחים במשחק, כמקובל, דקות ספורות לפני הפתיחה.

בכלל, הבלגים היו עצבניים מאוד הפעם. הם לא רצו להגיע לכאן בגלל האווירה הכללית, הרקטות והטילים. בבוקר המשחק הצטנפו עוד יותר כששמעו על הפיגוע באוטובוס בתל אביב, ולקינוח היתה גם אי הבנה לגבי שעת פתיחת המשחק. בקיצור, עצבים.

על המגרש: שון דניאל בחמישייה על חשבון לורנס היל במהלך מבית היוצר של רו"ח ד. שמיר. בסופו של ערב, הוא הרוויח את שניהם: דניאל שפתח מצוין, והיל שסיים נהדר. שלומי הרוש הרביץ 15 באחד המשחקים הטובים ביותר שלו כשחקן חולון, ודניאל עוד 18.

היידה-גוני מבין הגלים, ואל-אל ישראל בינות לזרים.

נגמר עשרים ומשהו הפרש, מי זוכר, וסיכוי טוב לעלות לשלב הבא בגביע האתגר. בעולמי הצר זה אומר: עוד שידורים מהאולם הזה, ועוד חוויות. אם נחיה גם נראה.

מי זוכר, כי למחרת אנחנו בדרך לכפר בלום ממש על הבוקר. החבר'ה מהתיכונים הקדימו ל-13.30 וכדי לא להיתקע ולא לאחר יוצאים כבר בתשע ורבע. בכל זאת, צריך גם להתכונן קצת לשידור לפני פתיחת המשחק. החיבורים, הסאונד, המצלמות, כאלה. מגיעים לכפר בלום. המון בנות, המון. תלמידות תיכון עמק החולה. וגם בנים. אדום בעיניים.

ופתאום גם צהוב-כחול. הנה נציגות מכובדת של כמה עשרות מהגימנסיה הריאלית, כולל להקת מעודדות שנסעה כל הדרך עד לכפר של בלום. תמיד יש חגיגה במשחקים של התיכונים, לפחות באלה שמועברים בשידור חי.

ראשל"צ ניצחה ב-23 הפרש במשחק הראשון בשמינית הגמר. אין סיכוי ממשי לעמק החולה, סגנית האלופה בעונה שעברה, לנצח ב-24 הפרש ולעלות הלאה. ובכל זאת, מפה לשם זה פתאום 12 במחצית ו-16 לטובתה בתוך הרבע השלישי. יעשו את זה?

לא. ייבגני חולודוב, שי ליפשיץ, אופק חכמון, ליאור קוננקוב ואחרים שמשחקים תחת נדב זילברשטיין והמנהל המקצועי, זיו ארז, מצליחים לחזור, שוברים את הרוח של עמק החולה ויוצאים משם בשוויון, 67-67, או ככה נדמה לי, על אף שאינני.

חוזרים הביתה ממושכות ונואשות.

היה כיף, אם כי קצת מעייף.

בואו לא נכחיש זאת.

מבסוט עד הגג שאין יורוליג, ומכבי ת"א לא משחקים בחמישי. פינו את הלילה לצפייה בשידור של דקסטר, עונה שביעית, בפרק נאה כרפאל, ועוד אחד ב-VOD מהעונה הראשונה.

אבל הנה בעיה – המכבי האלה לא מרפים, פתאום הם מגיחים בשישי בלילה בואכה שבת במשחק נגד סיינה. איזה נודניקים, לא נותנים לסגור שבוע ברוגע.

יאאא אולוהייים!

בין לבין נקלטת בשורה לא בשורתית במיוחד: הילדים של עירוני רמת גן ובהם איתי סלע הפלאי, הפסידו במשחק חוץ נגד מכבי פ"ת.

בקיצור, זקוק לחופשונת. ואכן כי כן, אחת כזו, זריזה ומהירה, תגיע ממש בקרוב לכבוד יום הולדתה ה-42 של רעיית הנשיא.

שלומות ונצורות בשלב זה.