בפנייה שמאלה לטדי, כשהרמזור מנמנם משום מה, אני קולט אותו פתאום בזווית העין ואומר לצלם: "היי, תראה מה זה. מדהים, אה? לא להאמין". עשרים שנה עברו מאז הפעם הראשונה שפורסמה ידיעה בעיתונות על בניית ארינה בירושלים, והנה אשכרה עור, גידים ובטון צמחו לעניין הזה. הרבה בטון. אנחנו מתקרבים וחונים. זה ענק. היו המון צחוקים על חשבון הארינה בירושלים לאורך הרבה מאוד שנים, אבל המבנה מולנו אמיתי לגמרי. לא צחוק. נראה ששלב השלד הסתיים או קרוב לזה. אל תתפסו אותי במלה, מהנדס אני לא, אבל דניאל מרדכי מחברת דניה סיבוס דווקא כן. אנחנו נכנסים ותופסים פינה על הטריבונה, מדלגים בדיבור בין מה שיש כרגע למה שיהיה פה בסוף. והסוף, כולם מקווים, מיועד להיות איפשהו באוקטובר הבא כשיקפיצו כדור ראשון כאן, ממש כאן. בינתיים, התחושה היא של אתר חפירות ארכיאולוגי עם טריבונות. כמו הקולוסיאום ברומא. אפשר לדמיין את שאגות הקהל. והאריות הטורפים גם.

"הבנייה נמשכת שנתיים וקצת", מספר המהנדס, "התחיל בעבודה קבלן אחר. בתקופת השיא של הכנת השלד היו פה מאתיים עובדים ביום, והיו ימים שהגענו ב-6.00 ויצאנו ב-22.00. בונים על פי תקן היורוליג. יש פה 12 אלף מקומות ויתחילו כנראה לשחק עם 6,000 מושבים, אחר כך יעברו להשלים עבודות בחלק העליון".

וככה בדיוק זה יהיה, כנראה. יכינו מה שצריך ויעצרו לקיים איזשהו משחק ראווה, אולי גם כנס גדול של חסידי-לא-יודע-מי. מין שואו אוף כזה, הפגנת כוחות. יידע העולם כי יש ארינה בעיר הקודש, בירת ישראל, ירושלים. אחר כך ישלחו את הפועל ירושלים בחזרה למלחה לשחק שם עוד קצת, יעלו ליציע העליון ויסדרו גם אותו פיקס מיקס דריקס, כדי להעמיד היכל פגזי במיוחד בן 12 אלף מושבים. או שלא. כי בהחלט יכולה להתפתח גם סיטואציה שבארינה יהיו 6,000 מושבים ולמעלה יישארו יציעי הבטון חשופים. הכל עניין של כסף.

סיפור של קרוב ל-400 מיליון דולר הארינה הזו, וענייני הבטונז'ה שהסתיימו תופסים בערך רבע מהסכום. החלק היקר הוא השלב הבא, שלב הגמרים. במקור הרעיון היה להעמיד את הפרויקט על הרגליים לפני המכביה בקיץ הבא, אבל לא באמת חשבתם שזה יקרה ואכן זה לא. אולי כדי לתת תנופה לעסק, ביקר פה לא מזמן רענן כץ, המשונרר הלאומי. שמו לו קסדה על הראש, כמקובל, והמתינו למצוא פיו ולפשפוש ידו בכיס האחורי. הוא גמגם משהו בנוסח: 'כשייגמר נראה, אם נחיה'. מקורותיי בביקור בן שלושת רבעי השעה באתר הבנייה מלחשים שהעסק קצת תקוע. חסר כסף. שלב הגמרים היה אמור להתחיל מזמן, בטח כשהשלד עומד מוכן וממתין שיבואו לטפל בו. הרי צריך מושבים, מעקות, חדרי הלבשה, קרמיקה, מטבחים, אינסטלציה, משטח כדורסל, תאורה, תריסי גלילה, חדרי VIP, הכל. בפועל, נרשם עיכוב רציני. למה? נסו כי זו ישראל. עניינים של מכרזים שונים לקבלנים שונים בשני שלבי ההקמה. "חלם", זרק לי מישהו והבטחתי לא להסגיר את שמו. בחור נחמד, אגב. יודע למי להעביר את הסקופים.

אבל למה להיתפס בקטנות. תהיה פה ארינה-ארינה. מרדכי מפליג באוזניי בתיאורים על טריבונות האקורדיון המיוחדות שיורדות עד למטה, על בריכה אולימפית ובית מלון שייבנו בסמוך לארינה ולאצטדיון טדי וירכיבו יחד קריית ספורט על פי חזון ראש העיריה. הוא גם מספר שהגג שיותקן, 600 טון של פלדה, הוא אחד המסובכים שתוכננו בארץ. זירת המגרש מורכבת באוויר, למעשה, עשרה מטר מעל בור ענק. בכלל, הוא אומר, יש פה הרבה דברים שלא עשו עד היום. האיכות, הדיוק, האינטנסיביות – הכל ברמה אחרת לעומת טדי, נניח. תהיה מסעדה גדולה עם מרפסת בצד שפונה לביפ, וגם תאי צפייה. יוסיפו מקומות חנייה. וזהו, היכל נוקיה לא לבד. ירושלים – הנה אני בא.

קולו הולך ונעשה עמום, שוקע בערפילים. אוזן אליו, עין לציון צופייה והמחשבות נודדות דרך מעברי הבטון שמובילים לחדרי ההלבשה החוצה מהארינה, ומשם למקומות אחרים ורחוקים. איי איי איי, היו ימים. אוסישקין המהביל, נעדר המזגן וחסר המזגן, יחד עם מגרש הבלטות הצמוד לו, אני יכול לשמוע את יהושע רוזין ז"ל גוער בילדים בכתה ד'; האולם הקודם של מכבי ראשל"צ בגן נחום כשמיקי ברקוביץ', חיים זלוטיקמן ומוטי ארואסטי עוד היו פעילים; גורן יזרעאל המפורסם בקיבוץ מזרע שאירח את הפועל גבת המהוללת עם בעז ינאי איש נהלל; אולם שטראוס הדחוס ברחוב ההסתדרות בירושלים; האולמות של הפועל בית אלפא עם האקוסטיקה הנוראית או המצרנה המיתולוגית של הפועל גבעת ברנר בשנות החמישים והשישים, מין שטנץ שבנו פעם בקיבוצים. שלא לדבר על העידן הפרהיסטורי בו כיכבו המגרש העקום עם הבלטות של מכבי ת"א, ההוא ברחוב מכבי ליד קולנוע אורלי, או זה של מכבי רמת גן ברחוב הרצל, שהיום משמש כמגרש חנייה. או ההוא ברחוב שטמפפר בפתח תקווה ליד המשטרה ואצטדיון הביפ הישן שעומדים עליו היום רבי קומות. ובטח, גם המגרש בפרדס כץ, עם הרוטוויילר המפחיד וחושף השיניים שקשרו ברצועה ליד הברזייה, כדי שהאורחים לא יוכלו לשתות במחצית. עולם נעלם.

שנים צועקים פה כל מתקני התקנונים והתקנות למיניהם: 'מתקנים, מתקנים'. שנים אומרים שכשיהיו כאן מתקנים ברמה גבוהה יגיעו יותר משפחות ליציעים, תהיה אווירה תרבותית וגם הכדורסל ירוויח. ממש יהיה פה כדורסל. ומשהו באמת קורה בזמן האחרון. מנסים להיות אימפריה. שיפצו את רוממה בחיפה והגדילו את הקיבולת לחמשת אלפים מקומות. כל מי שביקר שם יצא נפעם. גלבוע/גליל משחקת באולם בגן נר שגם הוא הורחב והוגדל. בחולון בונים אחד חדש כי כמה אפשר לתופף על פחים ועוד להתגאות בזה. בראשל"צ, עיר של ספורט, מקימים עוד אחד. בנתניה מדברים על חדש, בקרית אתא האולם החדש כבר פועל ומתפקד, ויחד עם האולם הכיפי בנהריה והנחמד באשקלון, התמונה שמתקבלת היא לגמרי אחרת לעומת עשר שנים אחורה. אפילו בבאר שבע יש סימנים ועדויות לאולם בן 3,000 מקומות, אם כי מה לבאר שבע ולכדורסל? הו, אז תשמעו: יצא לי להיות שם לא מזמן. לא שיש קבוצה רצינית בבאר שבע כרגע, אבל כשהאולם יהיה מוכן תהיה גם קבוצה. מדברים על שנתיים מהיום לסיום הבנייה ושלוש שנים לפריצה לתודעה הארצית. אם כבר ארצית, אז יש ליגה כזו ושם נמצאת עכשיו עירוני באר שבע. תכל'ס, זה לא ממש משנה. הרי לא צריך לעלות ליגה דרך המגרש, כידוע, מספיק שיש בעלים עם כסף או עיר עם אולם שמוכנה לארח. ראו המקרה של הבקעה והפועל אילת מהקיץ האחרון.

תמיד צחקו כאן על אולמות הכדורסל. כשאוהדים סיפרו בקול גאה על אולם מלא סוף-סוף במשחק הבית האחרון, צחקו עליהם אוהדי הענף-שאין-לנקוב-בשמו ושאלו: 'מלא? כמה זה מלא אצלכם, 800 צופים?'. פול תומפסון, סוג של אושיה ששיחק פעם בחמישייה אחת עם דר' ג'יי בפילדלפיה, נחת בארץ ולא הבין איך יכול להיות שבאולם של הרצליה יש סולמות וחבלים לטיפוס צמודים לקיר, ולמה יש יציע רק בצד אחד. לאולם הצר בנתניה הדביקו את השם קופסל, אח צעיר לקופסה המפורסמת והלא מפורגנת בעליל ששימש את מכבי נתניה לדורותיה. שחקנים מקבוצות אורחות שהופיעו באוסישקין קיללו את הרגע; המשטח היה כל כך לח שבכל שלוש-ארבע דקות הופסק המשחק. הסכנה לשבור שם רגל היתה מוחשית, בדיוק כמו השלשה הבאה של דייויד ת'רדקיל רם המעלה ועטור הצלקת. אולמות מפעל הפיס הסטנדרטיים ליוו אותנו בכל פינה במשך שנים. כולם דומים, כולם מתאימים בקושי לזמן בו נבנו.

"ערן?".

זה היה הצלם.

"זהו, אני סיימתי פה. הולכים?".

המהנדס עוד יושב לצידי על הטריבונה, מתברר. הוא אמר עכשיו משהו על הקומה התחתונה, קומה טכנית כמו שהגדיר אותה, ואחר כך קפץ לקומת הכניסה שהיא למעשה היציע התחתון. משם המשיך גם ליציע העליון באופן הכי טבעי בעולם. כנראה שביקשתי ממנו לעשות סדר ולספר לי אחד לאחד מה צפוי להיות בכל קומה בארינה הזו. ממש לא זוכר.

"כן, בוא נזוז" אני עונה, מודה למהנדס, נפרד משני בעלי תפקיד נוספים שמתקשים להחליט ביניהם מתי באמת הארינה תהיה מוכנה לגמרי סופית, רשמית וחד משמעית. ההימורים נעים בין פברואר ליוני 2014. חבל שלא שמתי כסף על מרץ 2015. סתם, סתם, נו.

אבל בדרך הביתה אני נזכר שבפזארו, עיר בת 100 אלף תושבים על חוף הים האדריאטי, יש אולם בן עשרת אלפים מקומות שעומד מאז 1996. נזכר גם שבמנצ'סטר, שהיא הכל מלבד עיר של כדורסל, יש אולם שאפשר לשחק בו כדורסל ומכיל 21 אלף מקומות. הוא עומד שם כבר 17 שנה ואפילו גדול יותר מה-O2 ארינה בלונדון, שאירח את הטורניר האולימפי בכדורסל לא מזמן.

בליסבון, שמאז תמו ימי המפגיז האולטימטיבי קרלוס לישבואה אין מה לחפש שם בענייני כדורסל, יש אולם בן 20 אלף מקומות. כבר ב-1999, כשלדיבורים על ארינה בירושלים מלאו כמעט עשור, הוא אירח את גמר אליפות העולם לנבחרות עד גיל 19 בין ארצות הברית לספרד. בליטא עומד זה שמונה שנים אולם פצצה בוילנה, שמארח את הקבוצה המקומית ונערכו בו משחקי אליפות אירופה בשנה שעברה. יש בו 12 אלף מקומות והוא יפהפה. למעשה, יש באירופה כמעט שמונים היכלים גדולים יותר מאשר נוקיה, בית המקדש לכדורסל של ישראל. ברובם משחקים כדורסל, אם כי בחלקם מקדישים את הזמן גם לכדוריד, הוקי קרח, התעמלות ושאר ענפים שאצלנו דוחפים לבוידעם ושוכחים.

ועוד אני נזכר, שהפועל ת"א משחקת העונה ב'בית מכבי' בראשון לציון. כן. אז על מי אנחנו עובדים?

"ערן?".

זה היה הצלם.

"הגענו, תודה על הטרמפ".