שבוע צפוף עם ארבעה שידורים יום אחר יום הסתיים, והקדשת זמן נוסף לצפייה במשחקים שמשודרים, אבל לא בבית ספרי, והנה הזמן להעלות רשמים.

יום ראשון

רעיית הנשיא מוכרחה להשלים שעות בעבודה לפני סוף דצמבר. זה אומר, בפשטות, שאין ברירה אלא לוותר על מחזור ליגת קזינו ולשאת בתיק "תומרינגו סטאר" שכולל ארוחת ערב, מקלחת, שני סיפורים ועמידה על המשמר בהמשך כדי שלא ייצא מהמיטה ומהחדר שוב ושוב. הלך ערב הכדורסל של ישראל, ולא בפעם הראשונה העונה. גם לא בפעם האחרונה. הספקתי לתפוס את השלשה של גל מקל בסיום נגד ראשל"צ, ואת סיפור הפיטורין של ראש שבט האפרים.

בראשון הקרוב – אותו סיפור כנראה. אני עדיין מתמקח עם רעיית לגבי האפשרות שבכל זאת לא תעשה את היום הארוך שלה (אחד בשבוע-שבועיים, בדרך כלל) דווקא בראשון אלא בפעם אחרת, כדי לתפוס לפחות את הפועל ירושלים נגד מכבי ת"א.

יום שני

אליצור נתניה – אליצור רמלה, שידור נשים. טל נתן בחו"ל ואני בעמדה במקומו. נחמד, אפילו מאוד. לנתניה יש שלישייה מאוד אנרגטית, צ'סטיטי ריד, קטלין רדמון וקורטני הארט, כל אחת מהן 1.85. כשהן ביחד על המגרש במחצית השנייה בעמדות 3, 4 ו-5, רמלה נופלת צעד אחר צעד. נתניה מנצחת בנקודה. ולא ברור איך, אבל לנתניה יש 11 שחקניות בסגל ולרמלה, סוג של אימפריה בכדורסל הנשים פה, רק שמונה. עשה לי חשק המשחק הזה, אבל הפרשן הקבוע חוזר. חוץ מזה, אליסון הייטאואר מרמלה שחקנית. זאת לדעת, כן?

זו אלישיה קלארק, היא לא שייכת לכאן, ברם אולם ואף על פי כן מצאתי צילום שלה ב'ספסל' וזה מה שיש לאכול כרגע. בלי תלונות בבקשה

יום שלישי

נוסעים לנס ציונה. משחק לאומית גברים. האורחת: מכבי הוד השרון עם הסנטר הניגרי דינמה אודיאקוסה שכל הליגה מדברת עליו. מפה שם, נס ציונה סוגרת עניין בקלות ועוד נותנת להוד השרון הנחה עם משחק בינוני של גייב בלייר וכמעט שום-כלום מצד גיל אמיתי ששיחק מעט. אודיאקוסה מסיים עם המספרים הקבועים שלו, אבל אין לו צוות מסייע כדי לעלות ליגה. למעשה, למרות שהוד השרון מדורגת למעלה, זה צוות שמכוון להישאר בליגה יותר מאשר לעלות. וזה קרוב לוודאי מה שיהיה.

מלה ורבע על נס ציונה. מתואמים יופי, משחקים יחד, בילאל בן עשה חתיכת קפיצה לעומת העונה שעברה. יציב, בטוח בעצמו, פחות מהוסס, מאוד רעב ומחויב, שומר טוב ועושה הכל בתוך המסגרת הקבוצתית מבלי להכריח שום דבר, או לגנוב את ההצגה בכוח. אול אראונד אמיתי. חייב לשפר את עניין הצעדים, זה קורה לו יותר מדי פעמים. לא שחקן לליגת על לטעמי (ואולי אני טועה), אבל מצוין לליגה השנייה.

יום רביעי

הנה הרגע הגדול. מכללות. מתחילים לשדר. כיף אמיתי, אם כי זה יותר חמישי מרביעי: שידור חי ב-2 בלילה שבין לבין. דייוידסון נגד דיוק. מרביץ קצת הכנות והולך הלאה. הזדמנות לראות את ג'ייק כהן מדייוידסון, ששיחק עם נבחרת העתודה באליפות אירופה דרג ב' ב-2010, והיה מלך הסלים של הטורניר שם (20 נקודות, וגם הוריד 8 ריבאונדים בממוצע וסיים כקלע העונשין הטוב מכולם עם 87%).

דייוידסון לוקחים את דיוק למחצית ראשונה צמודה ובתוצאה נמוכה. הפטנט חוזר על עצמו: ריבאונד התקפה והזדמנויות שניות מצד אחד, וקצב משחק איטי שלא מאפשר לדיוק לרוץ ולהכתיב שליטה. זה מחזיק מעמד מחצית אחת. מייסון פלאמלי, הסנטר של דיוק, מתעורר קצת במחצית השנייה ויחד עם חטיפה או שתיים זה פתאום פער דו-ספרתי. ג'ייק כהן טוב, למרות בעיות עבירות ודקות על הספסל, ומסיים עם 19 ו-8. מכבי ת"א? NBA? אולי איזו ויאדוליד וזהו? אם נחיה גם נראה.

יום חמישי

גמר תיכונים. אני מדלג בנונשלנטיות על משחק הבנות (שירה העליון מפרשנת) וניגש ישר לבנים. אולם כמעט-כמעט מלא, אווירה פנטסטית, אריק שיבק, בראד גרינברג וגל מקל ביציעים מבין מי שהספקתי לראות, וגם מאמני נוער רבים. אליאנס ת"א מפתיעים את בליך ר"ג ועמי נאווי, המאמן שלהם, בוכה מרוב אושר. האיש רוקד עם השחקנים שלו לפני משחק, נושא נאומים נרגשים ואפילו משחרר איזה "היידה בי, היידה בו, היידה מכבי יפו" בין אסופת השחקנים אחרי הזכייה. טיפוס מיוחד.

אלון לוין קולע 23 נקודות ומזכיר לי בכמה מובים את עודד קטש בגיל 17. אור קהל מבליך, שיהיה שחקן ליגת על כמעט בוודאות אלא אם משהו ישתבש בדרך, מאוכזב. כמותו גם האחרים. דני פרנקו ואמיר פטל, המאמנים של רמת גן, נראים קצת המומים. לא ציפו לזה. "הפסדנו את המשחק ברבע הראשון החלש", אומר לי מישהו מבליך, "במקום 4:10 היינו צריכים להוביל עליהם 6:20 ולסגור עניין כבר אז".

אליאנס משחקים טוב במחצית השנייה. קשה להוציא כדור מהיד לאלון לוין. מתפתל, מוסר מצוין, פתאום נכנסת שלשה, הולך לקו. מאוד מוחצן, נסער, רוצה להצליח. איזה ילד. תענוג. על הדרך מלה טובה-טובה גם לאלון ששון, כתה י' בסך הכל, ועובדה מצוינת בהגנה ובהתקפה גם יחד, כולל מאבק קשה וקשוח מול סטאס קאופמן במחצית השנייה.

תמה הליגה. קצר ולעניין. יש דעות לכאן ולשם סביב הליגה הזו, יתרונותיה וחסרונותיה. הכל מוכר וידוע, אני חושב. אני כאן רק כדי לסגור שבוע אז את הדיון הזה, ברשותכם, תקיימו בלעדי הפעם.

עדיין ביום חמישי

קבוצת הילדים של איתי סלע הפלאי ועירוני רמת גן חוזרת מקרית אונו עם הפסד של שבע נקודות. לצערי, לא ראיתי. ומכבי ת"א נגד קאחה לבוראל ויטוריה, כמובן. אחרי ההתרגשות והדרמה של גמר התיכונים, גם אם היתה שם רמה די נמוכה בסופו של דבר ברוב המשחק, הלב ריק כשהעיניים מביטות במכבי ת"א דרך המסך.

לא מרגש, נראה רחוק ותלוש, חבורה של שחקנים שיש לי קושי עז להתחבר אליהם. לוגאן, היקמן, מלקולם תומאס, גם דווין סמית' חלש הפעם. פתאום רואים את קיינר-מדלי על הספסל. וואלה, ממנו בכלל שכחתי. איזו חבורת זרים זו, יאאא אולוהייים!

תיישון ג'יימס הוא הביג מן הראשי. אליהו ופניני מתבדחים על הספסל ומתקשים להסתיר צחוק אחרי איזו בדיחה. אוחיון קצת אפור. לא יודע, משהו לא טוב קורה שם. ובעיקר, משהו לא מעניין. משעמם. אפילו במשחק צמוד.

זה רק אני? אולי.

כן, יכול להיות שכן. כלומר, זו אולי גם מכבי ת"א וליגת העל, אבל כנראה שגם אני. יותר ויותר אני שם לב שהלב הולך למקומות שבהם אני מעורב, ובמקומות שבהם אני לא – הלב מרשה לעצמו להתנתק רגשית. להזניח. אולי לנוח קצת. כנראה שצריך לאפשר לו.

שלומות ונצורות בשלב זה.