בדרכנו לגן הבוקר, בין השלוליות, אמר לי פתאום תומרינגו סטאר: "רציתי שתהיה פה שמש".

אני לא יכול לומר שהייתי מתנגד לשמש, אבל באופן כללי אין לי שום בעיה שהגשם ימשיך לרדת גם בשבועיים הקרובים. עם הפסקה, בלי הפסקה. הכל הולך.

יחד עם ההתמכרות האחרונה של הסטאר לענייני סופרגול וענף הביפ המיותר - וחמור מזה ההליכה העיוורת שלי איתו בעניין - אני מתחיל לחשוב שהילד פחות דומה לי משחשבתי. אם כי מחמל נפש אדיר הינו, כן? ובלעדיו שבר כלי אני.

ובכל זאת, שמש הוא רוצה.

באמצע הגשם.

וכאשר הלב הנשיאותי גואה מאושר כפי שלא היה זה תקופה ארוכה.

אני אומר באופן הכי חד משמעי שאפשר: עוד יהיה לנו מספיק זמן להזיע ולקלל את עצמנו ואת העולם כולו. בינתיים, שיישב נא העם המיוזע בלול. שינוח קצת. שייתן ספייס. שירגיש אירופה ולו לכמה ימים ולא יבלבל במוח. מזה"ת ולבנט יש לנו מספיק בשאר 350 הימים של השנה.

אתמול, בבוקר חורפי להדהים, יצא לי להסתובב קצת בינות לעם. מתברר שהגשם לא בהכרח מרחיק אנשים. הירקן היה מלא בזקנים. בסופר פארם היה תור של 15 אנשים לפניי. 13 מהם זקנים, אמא אחת עם תינוק ונשיא מתבגר.

בעצם, קשישים זו מלה יותר מכובדת, אומרים. אז אוקיי, קשישים. ובכלל, יש להם עולם משלהם, אלה. הם יוצאים בבוקר והרבה לפני החושך נעלמים איש-איש בקופסתו.

פתאום עברה בחורה יפה, ואיתה גם מחשבה מהירה: בעולם שבו כולם מקומטים, נערה יפה נראית אפילו יותר טוב ממה שהיא.

קשיש אחד נעים הליכות הגיע עם מרשם שפג תוקפו. אמרה לו הרוקחת: זה לא תקף, מה לא תקף, מה כן תקף, ואם תחזור עד שתיים עם מרשם חדש אני אקבל אותך בלי תור.

שזה נאה, כן?

אבל אינעל העולם, את באמת רואה את הקשיש המכובד רץ עכשיו לרופא מחדש, לוקח מרשם מעודכן, נוסע בפקקים, בגשם, וחוזר? על פניו ראיתי שכל שחשקה נפשו באותו רגע הוא להיכנס למטה מתחת לשמיכה ולשאול את עצמו שאלות כבדות משקל. למשקל, איך זה שכל חבריי כבר הלכו ואני עדיין כאן.

מה עם הקלה? תגניבי לו את התרופה ודי, בחייך.

עצבנה אותי זאת, אם כי היתה הכי יפה באיזור.

והנה מחשבה נשיאותית גם לגבי היחס הדו-פרצופי שלנו כלפי מים. בקיץ אנחנו ששים אליהם, רוצים בקרבתם, דוגמים מהם שוב ושוב, ושוב ושוב ועוד ועוד, ופעם נוספת. שתייה, ים, בריכה, מקלחת כפול שלוש ביום.

בחורף? אוי ואבוי, נגעו בנו טיפות מים. מה לא יעשו האנשים כדי לחמוק מגשם, רק לעמוד בצד ולראות. בורחים ממנו, מתנשמים, נאנחים, מנערים את שיערם הנפוח.

מה קרה?

לעומתם יש אנשי השופוני. הנה אני הולך בגשם, אם אפשר בשרוול קצר כי שכחתי בכאילו את הסווצ'ר ומעיל אני הרי לא לובש מ-1987. מטריה? נהההה, זה לבנות בכלל.

בקיצור, תענוג בחורף, אם כי יש שיעלו דבר חטא על שפתותיהם וישאו תפילה לעריצים יולי-אוגוסט, עת משמני העם נחשפים בחופי הים.

נרצה שלא להיות שם בבוא הרגע, כי אין טוב כבלשכה הנשיאותית.

לסיום, שניים של פורטיס ברשותכם: "ואלס עם מתילדה" עם סחרוף, אולי השיר שכותרתו הכי קשישה-סטייל. וכמובן, "שמש לך מצפים" על פי בקשתו של המאזין תומרינגו סטאר.