"בחיים לא אשכח את התמונה הזו: משחק מספר 4 בסדרת הגמר של 1985. אנחנו בפיגור 2-1 מול הלייקרס, אבל בניגוד לתחזיות רוב המומחים מצליחים לנצח בפורום 105:107 מסל בשנייה האחרונה של דניס ג'ונסון. בדרך החוצה מהאולם ראיתי את מג'יק יושב באיזו פינה עם הראש בין הידיים, גמור לחלוטין מההפסד. הרוס. ראיתי כמה שכואב לו, לשחקן הגדול הזה, כמה שהוא עצוב, ורציתי לומר לו.... אכלת אותה בייבי, יֶה!!" (לארי בירד משתף את העולם בחוויות העבר, במסגרת טקס הצגתו של הקוסם מלוס אנג'לס להיכל התהילה).

עונת 2006/07 התחילה. לא יודע מה איתכם, אבל בשנים האחרונות - למרות שזו הליגה הטובה בעולם, עם כל השחקנים הגדולים והדרמות ששנייה אחרי סיומן כבר מוגדרות כקלאסיקות - משהו חסר. משהו בסיסי ושורשי לטעמי, שכבר הוזכר כאן בעבר בהקשר אחר: נעלמו כמעט לחלוטין היריבויות הגדולות. פתאום אף אחד לא שונא (ולא רק ספורטיבית) אף אחד, כמעט כולם חברים של כמעט כולם, חיבוקים ונשיקות על המגרש, ממש חזון אחרית הימים של עדי גורדון: "יש בנו אהבה והיא תנצח". אכן, תמונות קשות.

לא סתם בחר איש הציפור להעלות את האפיזודה הספציפית הזו דווקא ביום חגו של מג'יק. השניים - שכידוע לכל הצטרפו לליגה בדראפט של 79', מיד אחרי עימות חזיתי בגמר המכללות - הפכו את ההערכה ההדדית ביניהם לחברות קרובה, אבל רק מחוץ לקווים. על המגרש זו היתה מלחמה עקובה מרגשות, ולא רק בין שניהם כמובן.

היריבות האדירה בין הסלטיקס ללייקרס, שחילקו ביניהן שמונה אליפויות באותו עשור, אמנם החלה שנים קודם, אולם בשנות ה-80' הפכה כמעט לסמל המסחרי של האנ.בי.איי באותם ימים, והקרינה על הליגה כולה. בגדול, ויסלחו לי (או שלא) אוהדי הקבוצות האחרות, נחלק באותן ימים עולם הכדורסל לירוק-לבן ולסגול-זהוב. מג'יק, קארים, וורת'י, סקוט וראמביס, מול בירד, מקהייל, פאריש, איינג' ודי.ג'יי (פלוס נספחים למיניהם). איזה מאבקים, איזה מכות, איזו שנאה, איזה כיף.

הוכחה חותכת לשנאה הזו היא התמונה המפורסמת מגמר המזרח 1982: הסלטיקס, עם המאזן הטוב בליגה, מארחים בבוסטון גארדן המפחיד למשחק שביעי ומכריע את פילדלפיה 76, במטרה להעפיל שוב לסדרת הגמר, שם כבר מחכים מזמן אהובי נפשם מלוס אנג'לס.

כנגד רוב התחזיות, בוודאי אלו של האוהדים המקומיים, מוצאים את עצמם הסלטיקס בפיגור משמעותי לקראת הסיום, וכשברור לחלוטין שהמשחק הוכרע לטובת דוקטור ג'יי וחבריו, נעמד הגארדן כולו על הרגליים, ושולח לפילדלפיאים מסר ובקשה, שיושמעו שנים אחר כך גם מחוץ לבוסטון, ובעצם ברוב אולמות הליגה: "BEAT L.A! BEAT L.A!". ובמלים אחרות: מילא שזה לא אנחנו, אבל בבקשה - רק לא השנואים ההם!

אבל זה לא היה רק הסלטיקס והלייקרס. איפה שלא זרקתם כדור מצאתם יריבות שורשית, עם אוהדים מוטרפים שמוכנים לסלוח על הפסד לנמושות שבנמושות, ובלבד שהשנואים המיתולוגיים יירדו מהפרקט אבלים וחפויי ראש. לסלטיקס היה גם את פילדלפיה, ששנאה (כמו כולם, בעצם) את הלייקרס, שנכנסו לעימות חזיתי מתמשך עם הפיסטונס, שבעצמם יצרו רומן אלים למדי עם שיקאגו של ג'ורדן, שרבו ביסודיות גם עם הניקס, שמאוחר יותר היה להם על הראש את רג'י מילר והאינדיאנים, וכן הלאה וכן הלאה, חד גדיא, חד גדיא.

והיום מה? כלום. גורנישט מיט גורנישט! מקסימום איזה עימות נקודתי קטנטן ותו לא. פה קובי מול שאקיל, שם איזה שחקן מול המאמן שזרק אותו, וזהו בערך. איפה ישנה יריבות אמיתית, איפה? מי? דאלאס נגד סן אנטוניו? ממש. תיכף תגידו גם הניקס נגד הנטס, לא?

כשאיזה עיתונאי, נדמה לי שממישיגן, ניסה להשוות את העימותים בין דטרויט למיאמי בשנתיים האחרונות, לאלה שבין דטרויט והלייקרס או דטרויט ושיקאגו לפני 18-15 שנה - הוזעקו ניידות טיפול נמרץ לבתיהם של ג'ורדן, פיפן, דניס רודמן, אייזיאה תומאס, ביל ליימביר, ריק מאהורן ושאר חבריהם לאותם ימים, שפשוט נחנקו מצחוק. ובצדק - חוץ מראשיד וואלאס, נגיד, איזה "באד בוי" תגרדו כאן בדיוק? מי ינסה לערוף את ראשו של יריבו כמו שעשה פעם מקהייל לראמביס? ריפ המילטון? טיישון פרינס? יודוניס האסלם?

דווקא בעידן מיליון ערוצי תקשורת, אינטרנט, דור שלישי ומה לא, כשכל פיפס בחוף המזרחי נקלט תוך שנייה לא רק בחוף המערבי אלא בכל העולם – במקום לנצל זאת להתססה ראויה לשמה מתעקשים לרוב כוכבי הליגה לעסוק בעיקר בפרויקטים למען הקהילה, בעידוד הקריאה ובלהגיד 'לא' לסמים (אהה, ברור). אז חברים יקרים, זה מאוד יפה מצדכם, באמת. כל ילד לו אתם מצליחים לעזור הוא עולם ומלואו. אבל אחרי שתתפנו מלהיות מלאכים, נודה לכם אם תפתחו פה ושם קצת רגשי תיעוב זה אל זה על המגרש, מלווים בלחצים פיזיים קלים ובטראש-טוק כבד, או להפך. באמת לא חשוב מי נגד מי, העיקר שיימצא מי, וגם מי, ובעיקר נגד. תודה.

shahar@spni.org.il