שוב באסמרה, ושוב אחרי מסע מפרך שהתחיל בהגעה רכובה לשדה התעופה בעמאן, כשעל הדרך הזדמן לי מפגש כיפי עם מכר ותיק מהשגרירות שם. כנראה שחוץ מהאופי והתנאים יוצאי הדופן של אסמרה, גם למסע הלא פשוט שאורך בערך יממה יש חלק לא קטן בתחושת הסוריאליזם, או של המציאות המקבילה שיש במקום הזה. ממש מרגיש כמו בועה שמכילה יקום מקביל שרק אחרי מסע מפרך אפשר בקושי לחדור אליה ולהציץ בחיים שמתנהלים בה. החיים בבועה הזאת אגב, לא השתנו במילימטר.

תופעה מוחית מעניינת וכיפית - המוח שלנו אוגר כמות מידע עצומה שאין לנו גישה אליה, ויש רגעים מסוימים שבהם נפתח לנו איזה צוהר קטן אליה. במשך כל הדרך לכאן, מהרגע שהסתיים חצי-יום-החופש בבחירות ועד שנחתתי כאן, באופן בלתי רצוני קפצו לי זיכרונות חבויים קטנים, כמו איך כל אחד מהמקומיים מבטא את השם שלי, כמו איך נשמעות החריקות של כל אחת מהדלתות בשגרירות, כמו המיקום של הבורות בכבישים בעיר (איפה שיש כבישים..) כמו תווי הפנים המדויקים של חברים מקומיים וכמו... טוב נו, הבנתם.

תחושה נעימה, קצת כמו להיזכר בפרטים מחלום מעומעם.

עברתי לא מעט נחיתות בחיים, והיו כמה קשות במיוחד, אבל הנחיתה כאן היתה בהחלט הכי קרובה להתרסקות. ככה זה כשבחוץ יש ערפל לא נורמלי- נראה שהקרקע הפתיעה את הטייס ותפסה אותו נוחת עם רק עם הגלגל הימני בחבטה עצבנית. האישה שלידי הצטלבה בטירוף והתפללה, כשאני לידה מנקה את קורי השינה אחרי עוד שנת מטוס בלתי נמנעת...

מסתבר, אגב, שאפילו כוס גדולה של קפה שחור חזק-חזק שהחבר הירדני התעקש לקנות לי, לא משפיעה. את שתי הטיסות מירדן לכאן העברתי כרגיל בעילפון מרגע הישיבה ועד הנחיתה.

אחרי שנדהמתי לראות שאת מאה המטרים בין המטוס למבנה שנקרא לו 'טרמינל' כבר לא עושים ברגל אלא עם אוטובוס (!), התחילה תחושה ששלוש וחצי השנים האחרונות היו כמו שבוע והנה אני שוב כאן כאילו כלום לא השתנה, לא אצלי ולא במקום. במקום באמת כלום לא השתנה (חוץ מאותו אוטובוס שהגיח פתאום), ואני קצת ברגשות מעורבים לגבי השינוי או אי-השינוי בי, כי עבר עלינו המון בתקופה הזו.

קבלת הפנים היתה חמה מאוד ובהחלט היתה התרגשות גדולה בשני הצדדים...

לפני כמה ימים אחד המקומיים אמר לי שמגיעים אליו אנשים בעיר וטוענים ש-Prison Break חזר ורצו לדעת אם זה נכון... גרם לי להיזכר בגיחוך (מוחמא) בכינוי הזה שהדביקו לי. הם חשבו שאני דומה למייקל סקופילד. כן, אין הרבה דמיון אבל נסלח, הם לא רואים יותר מדי לבנים.

מי היה מאמין שאחרי שמייקל סקופילד מ'נמלטים' יימלט מהכלא, הוא יחזור אליו, כאילו היה ג'ק שפרד מ'אבודים' שחוזר לאי... אז אומנם זה לביקור קצר יחסית אבל חזרתי לאסמרה, וזה באמת קצת מרגיש כמו האי באבודים.

שחיתי בבריכה במלון, ואני יכול רק לומר שכמה שהתרגלנו לחשוב שהזיהום בחופי מרכז-צפון תל אביב הוא חמור, הוא כנראה לא מתקרב לזיהום בבריכה כאן. בסה"כ 20 דק' של שחיה - ואין מה לעשות, בולעים מדי פעם קצת מים - וכבר הגרון, כמו ש.ג שלוחץ על כפתור המצוקה כשמגיע אויב, סימן לי בכאב קל שחודר לא רצוי עבר דרכו. אותו חודר גרם לי לחצי יום של 'תענוגות' שגרמו לי להרגיש כאילו לקחתי חומרים שמנקים לי את המעיים ומכינים אותי לחוקן. אבל הגוף שלנו הוא באמת מכונה שלא תיאמן ואחרי חצי יום שהרגשתי בו כמו שלא הרגשתי אף פעם, זה נעלם כאילו כלום לא קרה.

מה שבטוח, לבריכה פה לא אתקרב יותר, השחייה תחכה עד הטבילה הבאה באוניברסיטה, בעיר שאין לה הפסקה (למרות שכמו שחבר יקר אומר ואני מסכים- בד"כ היא כן מפסיקה בין 4 ל-6 בבוקר).

שמחתי לשמוע שהמשיכו כאן את המסורת שהתחלתי כמעט בטעות של משחקי הכדורסל בימי ראשון ורביעי, למרות שחוץ משניים, כל החבר'ה התחלפו (הרבה הצליחו לסנן את דרכם החוצה מכאן).

את הזמן הפנוי אני מבלה עם חברים ותיקים, וגם כמה חדשים שהכירו לי כאן, ובינתיים יותר מכולם עם סמי כהן, איש יקר והיהודי האחרון (בסדר הזה) שעוד חי כאן שליש מהשנה פחות או יותר, והתמזל מזלי שהוא כאן עכשיו.

אפילו השכמתי בשבת ופגשתי אותו מוקדם בבית הכנסת. הממזר שוב נתן לי לקרוא את התפילה לשלום החיילים ושאר מילים יפות וארוכות בטובת המדינה. הוא, כמוני, זוכר מצוין המון פרטים קטנים, ביניהם- העובדה שהקריאה של הקטעים האלו גרמה לי להיחנק מהתרגשות כל פעם מחדש.

איכשהו, תמיד כשאני בחו"ל - גם אם זה לתקופה קצרה, גם אם זה לצרכי עבודה ואפילו אם זה במקום כמו אסמרה – עולה אצלי תחושת אשמה קלה. אשמה שאני לא עם משפחה/חברים בארץ ובשאר מקומות בעולם- בימי ההולדת, באירועים וברגעי משבר.

מתנצל חברים, אבל חשבון הבנק כבר לא סלחני..

נתראה בקרוב על אדמת הקודש.

אתגר