הלייקרס יהיו השנה בפלייאוף. הם ולא מלאך. הם ולא שרף. וודאי שהם ולא היוטה ג'אז. קובי החליט וכך יהיה. כך יהיה וכולם יהיו מרוצים: הפרשנים והשדרנים מעדיפים להמשיך לדבר על הלייקרס (ויש הרבה על מה לדבר) מאשר לדבר על עונתם המוצלחת של מו וויליאמס ופול מילסאפ היעילים; המפרסמים ישמחו להשאיר את קובי ודווייט בקדימונים של הפלייאוף (כן, הם שם. הם שם כי הם מוכרים כרטיסים, והם שם למרות שהיה רגע (קצר) שבו גם לי נוכחותם שם נראתה קצת תלושה); ודייוויד סטרן מעדיף בכל יום סדרת סיבוב ראשון עם יריבות בעלת הסטוריה כמו זו שבין הלייקרס לסאן אנטוניו, על סדרה אפורה ומשעממת בין יוטה והספרס. דוקטור סאן אנטוניו ומיסטר ספרס: ליד הלייקרס הכול נראה נוצץ יותר, ועונת 2012/2013 הוכיחה את זה בצורה משכנעת; כל הקבוצות הריחו דם לקראת משחקים מול הגלקטיקוס הפצועים מLA, והגיעו רעבות. רבות לא הסתפקו בלהגיע רעבות, וגם יצאו שבעות. הרי אמר מי שאמר (וגם צדק): לא כל הנוצץ זהב...

אוהדי לייקרס וותיקים מימי מג'יק (כמותי) נאחזים בכל הכוח בעונותיו הגדולות האחרונות של השחקן הכי גדול שהיה בLA מאז הקסם הג'ונסוני. לכן אמשיך לעקוב מקרוב גם אחר מעט המשחקים שנשארו עד שיבטיחו לעצמם את המקום השמיני במערב. אמשיך לעקוב, ואמשיך לכאוב יחד עם כל שריר בגופו הלא מאוד צעיר של הממבה השחורה, הלא הוא קובי המופלא והמפליא. קובי החליט, וכידוע לא קל (ויש יגידו אף קשה מאוד) לעמוד מול כוח רצונו. אין הסבר אחר למספר הדקות שמייק ד'אנטוני, מטובי האסטרטגים, נותן לממבה כל לילה, ועוד לקראת הפלייאוף – בתקופה הידועה (לשמצה) במספר דקות המנוחה הרב שמקבלים הסופרסטארים, במטרה להגיע רעננים, טריים, דשנים, רגועים וקלילים אל הפלייאוף הנכסף: Where everything is made, and the points (finally) DO matter.

מכיוון שחובבי סטטיסטיקה אנחנו, אז בואו נדבר מספרים: העונה קובי משחק 38.5 דקות למשחק – 2 דקות יותר מממוצע הקריירה שלו ורביעי בליגה, כשהוא מבוגר מלילארד, דוראנט ודאנג (שלושת המובילים בקטגוריה) ב11 שנים, 8 ו6 בהתאמה. ב10 המשחקים האחרונים הוא שיחק 42.8 דקות, ובחמישה האחרונים – 45.2. התוכלו לנחש כמה דקות שיחק הממבה הלילה? במשחק החוץ הקשה והחשוב מעין כמוהו בפורטלנד (ניצחון שהשיג ללייקרים את המשחק האחד שבו הם מובילים על יוטה הנושפת בעורפם) קובי לא ירד לספסל כל זמן ששעון המשחק רץ. שמועות אומרות (וכך נראה גם במסך) שהוא ישב מפעם לפעם לנוח, והודה לאל על מדיניות ההפסקות שמכתיב כל ספורט אמריקאי – לא זבנג וגמרנו כמו באירופה, אלא הפסקות-הפסקות. אבל זו לא המנוחה שהלייקרס פיללה לה (הו לא לא!) בשביל הכוכב מספר 1 שלה, שבוע לסיום העונה הסדירה ועוד כשהוא קרוב לגיל גבורות (34 – לא פחות! אמנם ינוקא ליד סטיב נאש, אבל הקנדי ה"צעיר" אף פעם לא היווה מדד אובייקטיבי לשום דבר, ולמען האמת שהעונה גם גופו כבר בוגד בו כל-כך הרבה יותר מפעם).

"מה הנקודה?", אני שומע אתכם שואלים. "מהי שאלת השאלות?" או "האם יש אור בקצה המנהרה המייגעת של דיבורים בלי סוף על הקבוצה והשחקן שכל מי שלא אוהב – כל-כך אוהב לשנוא?". השאלה, אני עונה, היא איך ייראו המלאכים האגמיים בצהוב סגול לכשיגיעו אל פלייאוף. הזכרתי על מיסטר ספרס ודוקטור סאן אנטוניו כמטאפוריה לכמה אטרקטיבית תהיה סדרת הסיבוב הראשון שלהם, אבל אין ספק שמדובר בקבוצה מהיציבות שנראו. כבר 5 שנים אומרים עליהם שאבד עליהם הכלח, אבל הכלח (דאנקן) משחק השנה כמו ילד בן 27, והוא בן 37 שנים בלבד בעוד שבועיים בדיוק. ומסביבו – סיבות רבות נוספות להילולה יציבה, אבל לא לשם דיבורים על הספרס התכנסנו. הדוקטור והמיסטר האמיתיים של העונה הם הלייקרס, כשפרצופו המכוער של המיסטר צץ במשחקי ההכנה – אותם דאגו בלוס אנג'לס להפסיד אחד-אחד, בלי יוצא מן הכלל; והדוקטור הוא החיבור שנראה לאחרונה בין הווארד שהתבגר לגאסול שהתגבר, תרומה הבלתי צפויה והולכת וגואה של קלארק ומיקס, וכמובן רצונו הבלתי נגמר של קובי לנצח. ויסלח לי אדון ג'וליוס ווינפליד אירווינג השני, הלא הוא Doctor J. אז מי מהם יגיע? נהוג להאמין במחוזותינו שאם נחיה גם נראה.

"אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם" - אמרו, וגם צדקו. אז עוד נראה כמה אנרגיות ישארו בכוח הרצון הבלתי נגמר (לעולם?) של הממבה השחורה גם אחרי מסע ההתשה הנוכחי, שייגמר בעלייה הירואית של דוקטור לייקרס לפלייאוף 2013 (דוקטור בהחלט, נכון לעכשיו: 5 נצחונות מ6 משחקים הם לא רצף של מיסטר). ממש כמו דייוויד בלאט בנוגע לסיכויי העלייה של מכבי ת"א לשלב ההצלבה, דוקטור לייקרס האמין לבדו (בחושך, בפינה) גם כשכולם לעגו ופקפקו. השאלה היא איך הלייקרס ייראו בפלייאוף, לא אם הם יהיו שם. והם יהיו שם כי קובי בראיינט לא ירד מהמגרש עד שהעניין הזה לא יובהר ויתממש.

קובי החליט וכך יהיה.