כל אחד מקבל את זה אחרת. מישהו סיפר לי שישב לחשב כמה זה, בשקלים, 20 מיליון דולר לארבע עונות. אחר אמר שהוא חושב לעקור לקליבלנד בעונה הבאה. שלישי הודיע שגיא גודס לא יחזיק יותר מעונה אחת במכבי ת"א כמאמן ראשי. חבר, שלא שמעתי ממנו תקופה ארוכה, הפציע ועדכן שפיני גרשון לא ישן בלילה ושאת האייטמון הזה חייבים לסיים במלים ליל מנוחס וד"ש (מדייויד) לפנחס.

ואני, אני רק חשבתי איך תוקפים עכשיו את העניין ברמת ההגדרה: האם יש לקרוא למאמננו העולה מעתה והלאה מאמננו היורד?

ברכות גם מכדורסלע-האתר לדייויד בלאט, ועל הדרך גם לרו"ח ד. שמיר החוזר לארץ אחרי עונה אחת לצד אטורה מסינה בצסק"א מוסקבה. היה לו קר שם, היה לו. ומכיוון שכך, חיש קל ירד על אילת. הכי חם שאפשר, פחות או יותר.

הלאה, כי על בלאט קראתם, שמעתם ואתם יודעים.

מה שאתם לא יודעים הוא, שישבתי אתמול שלוש שעות ביציעי אחד האולמות בווינגייט, צופה באימון בו לקחו 43 נערים בוגרי כתה ט'. אחד מהם הוא איתי סלע הפלאי, סיפור של 1.91 או משהו כזה. גם על הפלאי קראתם כאן כמה וכמה (וכמה!) פעמים לאורך השנים, אז הנה זוטות ונצורות אחרות משלוש שעות שהייתי צריך להעביר שם.

ישבתי עם שחקן עבר בליגת העל, שהבן שלו נחשב לאחד הטובים בשנתון של 1999. אין פה עניין של להסתיר את השם, אלא פשוט להעניק פרטיות יען לא שאלתי את השחקן לשעבר אם הוא מסכים שאזכיר את שמו. מי בכלל חשב שאכתוב איייטמון בעניין, יו נואו. ופתאום נדלקתי, הוווווו כמה זה טוב (היה מתפרץ עכשיו צביקה פיק לו רק היה יכול).

נזכרנו בזרים של פעם. דיברנו על דריק גרווין, ג'יי ג'יי יובנקס, דוויין מורטון, רודני מונרו, לורנס פאנדרברק, קני פרי, דווייט ג'ונס, נפוליאון ג'ונסון, מארק סימפסון, נוריס קולמן, ועל גילי שוורצמן, קוסטה גורמן, אילן לוי מאייר, ליאור ארדיטי, איציק כהן הגדול, איציק כהן הקטן, עופר פליישר, יואב קדמן, רון שטרייכמן, רותם ארליך, שרון אברהמי, אבי קטן, משה אברמוב, ישראל לב.

אם לא שמעתם על אף אחד מאלה אז כן, דיברנו גם על טייריס רייס וברייסי רייט ואלכס טיוס. ופתאום משהו בניצוץ שבעיניים כבה.

הסכמנו שחבל מאוד על החלק המכריע של החבובים שרצים מול עינינו, כי רוב המאמנים יפסחו עליהם בעתיד בדרך לעוד איזה מתאזרח אנונימי, שיישב על הספסל של הפועל ירושלים ויתפוס שם משבצת.

דיברנו על ג'ניפר פליישר שלא שיחקה עונה שלמה, ובכל זאת מצאה את דרכה לנבחרת הנשים שמתמודדת בימים אלה על מקום באליפות אירופה. ועל דניאל דיאמנט, שמשחקת בנבחרת מבלי שהופיעה אפילו במשחק אחד בליגת העל בישראל. ובלי קשר דווקא אליה, שצריך לעשות חוק לפיו שחקן או שחקנית שלא הופיעו בליגה מעולם לא יוכל לייצג את המדינה בנבחרת ישראל. קצת זיקה, יו נואו. קצת. מינימום. משהו.

דיברנו על ניר מטלון שהורג אותך מצחוק, על המאמן העתידי של הפועל ת"א, על דור שלם של מאמנים בני 60-50 שנעלמו מהנוף בעוד דייויד בלאט עמד איתן והגיע בגיל 55 אל המטרה שאליה כיוון.

ניסינו להבין מה קרה שם, בחיפה, בין ג'ף רוזן לדני פרנקו, ועל הבחירה המעניינת ברמי הדר. נגענו גם באקדמיה בווינגייט והאחרות שצצו באחרונה בכל מיני מקומות בארץ, ועל אגודות הנוער, ועל מאמנים באופן כללי, ועל מה שבאמת צריך לעשות שחקן בן 15 כיום. לאן ללכת, על סמך מה, והאם בכלל צריך לעזוב את אגודת האם.

הבטנו על צבעי הנעליים של השחקנים שלפנינו, ורק אז הבנו שלא קרני שמש מסנוורות אותנו אלא צבעי הירוק-ורוד-כחול זרחניים של הנעליים המודרניות. התגעגענו לאול סטאר הפשוטות שנראו לנו אז כמו מיליון דולר.

היתה שיחה מעניינת, חשבתי שתרצו לשמוע ראשי פרקים. ואז לא, אז הגעתם עד הלום לחינם.

שלומות ונצורות בשלב זה.