חבורה מוזרה פו-אורטז. התחילו את העונה כמו קאקות אמיתיים, המשיכו בשיפור שהתלבש בול על היורוליג וכלל ניצחון חוץ בטורקיה על פנרבחצ'ה-אולקר בשתיים הפרש ועכשים הם גם מנצחים פתאום את אלופת היורוליג, צסק"א מוסקבה.

וכל זה כשאחד הזרים שלה, קלינט האריסון, סקורר ידוע בימיו הטובים, עולה בחמישייה, משחק רק תשע דקות ולא קולע אף נקודה. כל קבוצה והביופורד שלה.

השינוי הגיע פחות או יותר כשהצטרף לקבוצה מייקל רייט, ואם השם הזה נשמע לכם מוכר חפשו בעונת 2003/04 בסגל של הפועל ת"א. מייקל רייט, נו, החופר ההוא בתוך הצבע. סלים מטווח של שלושים סנטימטרים, ריבאונד התקפה חזק, שמאלי. סוסון בר.

ומאז שהוא הגיע דברים נראים אחרת. עוד קודם לכן החליף ארון מיילס (להבדיל מאליס מיילס שנפצע באשקלון), את ג'ון גילכריסט שפו-אורטז מיהרה לשחרר אותו בגלל חוסר התאמה מקצועית, או סתם בגלל שלא הלך בטרום עונה ומישהו היה צריך לשלם מחיר אז הלבישו עליו תיק.

ומפה לשם, הנה פו-אורטז מנצחת את צסק"א מוסקבה רגע אחרי שהיא מפסידה משחק ליגה לטולון. נו, אני שואל אתכם.

אבל הסיפור האמיתי של המשחק אתמול הוא בריטון ג'ונסן, עם 18 נקודות ב-22 דקות ו-8 מ-11 מהשדה. האיש הזה יושב טוב על משבצת הטי.ג'יי לוקס, שכבר הצגתי אותו באחת ההזדמנויות אחרי פתיחת עונה טובה של דיז'ון. בחור בגובה 2.06, בן 27. סוג של לוקס, שמרשה לעצמו להתפרע בזריקה או שתיים לשלוש מדי פעם.

אתלטי מאוד, מסיים מתפרצות, בוגר מכללת יוטה, העביר חצי חיים ב-CBA, עשה קצת אורלנדו מג'יק, קצת אינדיאנה פייסרס, עד שגילה את אירופה עם אליקנטה בספרד ופאנליניוס ביוון. אז עכשיו הוא בצרפת. ויחד עם מייקל רייט (15 ו-9 נגד צסק"א), יש לקו הקדמי הזה קצת יותר יכולת וכוח מאשר בתחילת העונה.

וזה יפה ומעודד, כי פו-אורטז היתה תמיד הקבוצה שחיבבתי בצרפת. יותר מוילרבאן, יותר משטרסבורג או נאנסי או שולה, או מונפלייה שנעלמה. פעם היה כמעט בלתי אפשרי לנצח באולם שלה. עם הפסד בשש הפרש בלבד לברצלונה במחזור הפתיחה, וניצחון בשש על צסק"א מוסקבה במרחק שבועיים, יכול להיות שפו-אורטז שעל גדות הנהר, שוב חוזרת להיות הקבוצה הביתית הקשה והמעצבנת, שמכריחה אותך לצאת סחוט נפשית ופיזית לפני שהיא מרשה לך לנצח אותה, אם בכלל.