שלום לכבודו,

אמש יצא לי לראות כדורסל. אפילו הרבה. קודם גמר ליגת הנוער בין רעננה לעמק יזרעאל(י)! אחר-כך משחק חמישי בפלייאוף בין אילת לחיפה.

בעניין ליגת הנוער, אומר זאת בעדינות, הרמה לא כל-כך טובה. יכולת אישית טעונת שיפור. להוציא חבוב אחד על המגרש, מאוד אופתע אם מי מהנערים שהתרוצצו שם אמש אכן יגיע לרמת ליגת העל.

לגבי משחק חמש - נו, בעיקר קרב מדהים למדי בין שני סקוררים אדירים, קאליף וויאט הדרומי, ודוגי- היידה-דוגי-שלנו יבזורי הצפוני. נחמד מאוד היה לראות זאת, לא נכחיש כלל. לדעתי אגב חיפה הפסידה בעיקר כי דוגי זרק רק 16 פעם ולא 30. שום נשק התקפי אחר שלהם לא מתקרב בכלל ליכולת של החבוב, אבל זה כבר חלב על הרצפה.

ומר וואט? בחור-בחור, לא נכחיש כלל. לא יודע לאן יגיע בתחום "חביב נולד", אבל בגובה 1.93 מ' הוא בהחלט מאיים על סוסוני היאור. מבנה גוף אלפונזו פורד שכזה, יו נואו.

ולאחר כל זאת - גם שאלה.

כאמור, במשחק הראשון, היה שם נער אחד, בן 17. בריסקר שמו. מייקל בריסקר זה, פלא אמיתי הוא.

ריישית, יש לו ידית של אבא שלו. ידית, ולא פחות חשוב - בטחון עצמי. הוא זורק מכל מקום, אין לו שום מגבלת טווח, ולמרות שהוא נראה כאילו בקושי הוא מרים את מברשת השיניים בבוקר, הוא תופר שלשות מטווח 10 מטר. טווח NBA, אבל על באמת.

גם בהגנה הוא מתרוצץ בלי הכרה. רץ, קופץ שולח ידיים זריזות. משהו-משהו. אני חותם: הילד אחד הקלעים הכי טובים בארץ כבר עכשיו, וזה כולל את כולללם.

רק קצת נמוך, אפעס, בינתיים, מטר שמונים שכזה, בינתיים. ובקיצור: כבודך פירשן הרי השנה משחקי תיכונים. האם לדעתך הבחור צריך להמשיך להתבשל ברמת התיכון? האם לא מוטב כי יטפח את היכולות החסרות לו (שליטה בכדור, הגנה אישית וכו') ברמה גבוהה יותר?

ליגה לאומית, ולדעתי אפילו יכול גם בשקט גמור לרוץ 15 דקות במשחק בליגת העל.

דעתך כבודו?

רב"ס

אמת היא זו ולא בדיה: בריסקר הוא פלא. חזיתי בפלא במספר הזדמנויות לאורך העונה האחרונה בליגת התיכונים, והפלא התממש אל מול עיניי. פעם אחת בנתניה, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, כשמטרווסט רעננה פירקו את שרת נתניה (ואם לא היה משחק כזה בלו"ז מתנצל מראש, את הזיכרונות הרחוקים זוכר ואת הקרובים פחות). פעם שנייה בגמר נגד כצנלסון כפר סבא, כשרעננה חגגו תואר ובריסקר נבחר ל-MVP.

(עדכון: העם מדווח שאכן לא היה משחק כזה, ובריסקר להט מול בליך רמת גן דווקא. נכון, עכשיו נזכרתי. תודה לעם).

כנראה שאתה תלמיד טוב וחכם של בית המדרש הנשיאותי, רב"ס, יען תיארת היטב את הנער. היעדר מצפון ביחד עם רישיון ירי בלתי מוגבל לסל, הופכים אותו לשחקן שיכול לקלוע 11 נקודות תוך דקה וחצי, נניח. ואני לא מגזים.

אם הוא משלם מחיר על טעויות, זה קורה בגלל פישול הגנתי ולא בגלל שלקח זריקה מוגזמת, מופרזת או קשה מדי.

והוא מנסה, לאט ובהתמדה, לשפר עניינים אחרים. הוא כנראה לא יביא את ההגנה, הריבאונד והמסירה לדרגת האמנות שבה נמצאת הקליעה שלו, אבל אם יתמיד ויתחזק בכל אחת מהקטגוריות האלו, מדובר בטיסן שיכול להתפוצץ מעל ראש של כל אויב.

לפני כך וכך מי זוכר מתי זה היה, כתבתי פה (אני מניח, לא שאני זוכר) על שון דאוסן בימיו בנוער של ראשון לציון. כבר אז דובר בבנים של, והברכה שהפילו עלינו המתאזרחים בדמות צאצאיהם המקומיים. מה קורה אגב עם די. ג'יי שארפ? היה חמוד היה, אבל לא זכינו ליותר מדי ממנו.

מייקל, אם לצטט את מאמנו המכובד רון נווה, הוא השחקן הכי טוב שעבר אצלו (שוב, אולי אני משבש ציטוט, ה-50 לא מאוד רחוק כבר, קשה להאמין). רון נווה פעיל המון זמן, עברו אצלו המון שחקנים. אם הוא אומר מה שאומר, אני מאמין לו.

בתפקידו כקלע, בריסקר עובר הרבה מכשולים. תופסים לו בגופיה, דופקים לו קטנות בחסימות, רצים אחריו ופולטים קולות משונים, מנסים להרחיק אותו מהזון. אבל ממש כמו בקלישאה הוותיקה, כשהוא מתלהט זה די אבוד.

לאן הוא יכול להגיע? מאמין בהחלט שלרמות הגבוהות ביותר של הכדורסל פה. לפחות. ליגת על כרגע? חושב שפחות, אבל ליגה לאומית – למה לא. פעוטי כדורסל כמו הובר ובלאט עשו את זה, ובחלק גדול מהמשחקים בלאומית זה בלאו הכי משחקים של גאנרים וסקוררים, כולל ישראלים. אבל לא כל מאמן ילך איתו באופן מפרגן כל כך בשלב הזה. אולי עוד קצת.

נדמה (שוב, או שזו השעה המאוד מאוחרת או שאני באמת לא זוכר כלום מהתקופה האחרונה) שבריסקר-האבא סיפר לא מזמן, שבתחרות קליעות הילד מנצח ובאחד על אחד – האבא הוא שעושה את זה.

וזה בדיוק הסיפור. בגובה, בכוח, באחד על אחד על רבע מגרש (כי כשמשחקים נגד קשיש בן כמעט 50, זה אף פעם לא על חצי מגרש), מייקל עדיין לא יכול לנצח בעקביות. אבל כשמרחיבים את הפריים ואת המגרש, ונותנים למהירות לדבר ולטווח לזמרר, מייקל הוא קנון.

היידה מייקל בריסקר, היידה, היידה, היידה?

היידה אינדיד. ובהצלחה.