יש להניח, כי בנקודה כלשהי במהלך חייכם הבחנתם שהחלק החזק ביותר במדינתנו האהובה הוא ההיסטוריה. כל תהליך שמתרחש, כל אירוע, כל פרשת דרכים, הם לא פחות מ"היסטוריים", ואם הם פחות - הם לא שווים אזכור.

אז הנה, ביום ראשון, יתרחש לו עוד אירוע שכזה. לא מדיני, לא פוליטי, לא הרה גורל ברמה של חיים או מוות, אבל בהחלט ראוי לציון, ודאי וודאי שכאן. בספרים המצהיבים (בעיקר מרוב אליפויות של מכבי...) יירשם כי ביום כ"א בחשוון תשס"ז, 12 בנובמבר 2006, בשעה 19:30, שבה הליגה העליונה בכדורסל לבקר בעמק יזרעאל. וזו, חברות וחברים, זו בהחלט חתיכת היסטוריה.

אין כל ספק, כי ראוי העמק לייצוג בליגה הבכירה. לאזור שהכדורסל היווה חלק משמעותי ביותר בחיי רבים מתושביו במהלך 50 השנה האחרונות, רק מתבקשת שגרירה בליגת העל. כמעט עשור וחצי חלף מאז הפעם האחרונה שהתרחש כדבר הזה, אבל הנה-הנה הגיע הרגע המיוחל. הפועל ירושלים, היא ולא אחרת, זכתה להיות שותפה למעמד החגיגי, עת תתארח אצל הפועל גלבוע/עפולה. להרבה דברים יזדקקו שחקניו של דני פרנקו אם ברצונם לרדת כמנצחים - הגנה טובה יותר ממה שהפגינו בנהריה במחזור הקודם, התקפה טובה יותר ממה שהפגינו בנהריה במחזור הקודם, ריכוז, נחישות, תמיכה בלתי מסויגת ובלתי מתפשרת של הקהל וכו' וכו'. כל החבילה כולה.

אבל, אם יורשה לי, כדאי שיהיה שם עוד משהו - השראה, קוראים לזה. משהו שהקבוצה יכולה להתלות בו כדי להוציא מעצמה את הטיפה הנוספת, שאולי-אולי תעשה את כל ההבדל. ואין השראה טובה יותר מהמשחק הגדול ביותר שנראה אי פעם בעמק, ותתפלאו - ממש לא רק לעניות דעתי הלא-קובעת.

אין ספור ניצחונות מלהיבים, סוחפים ומרגשים ידע הכדורסל באזור לאורך השנים, על כל נציגותיו - גבת/יגור חסרת התקדים (ולפניה גבת ויגור בנפרד), עפולה עצמה, על גלגוליה השונים, ניר דוד ובית אלפא (לחוד ויחד), משמר העמק, מגידו ועוד - ובכל מגרשיו, מאלה הפתוחים ועד האולמות המודרניים. בראש הרשימה, ועל כך כנראה לא יחלוק איש, תעמוד לעד זכייתה של גבת/יגור בגביע המדינה. האירוע ההיסטורי (כמובן) עצמו התרחש בכלל
מחוץ לעמק, בהיכל הספורט ביד אליהו. בדרך אליו, ברבע הגמר, הדהימו באולמם נציגי ההתיישבות העובדת - כפי שאהבו לקרוא להם אז בתקשורת - את מחזיקת הגביע הכמעט-נצחית, מכבי ת"א, במשחק ענק, אבל לא ענק מספיק כדי לזכות בבכורה במצעד היוקרתי בו אנו עוסקים כרגע.

השנה, כמו שאהב המורה שלי להיסטוריה לומר, היא 1984. גבת/יגור כבר עליה השלום מזה חמש-שש שנים, ואת העמק מייצגת בגאון הפועל עפולה/יזרעאל, קבוצת צמרת לכל דבר ועניין, שבראשה בוזי ינאי, איתמר מרזל, דורון שפע, אריאל פורת, צ'ט נלסון הענק (2.10? 2.12? לא ממש זוכר, אבל אחד הזרים הטובים והיעילים שדרכו כאן) וכישרון צעיר וחתולי עד מאוד בשם קרל נברסון. המאמן היה יוסי (בוילר) הררי, ובשם הקוריוזיות נציין עוד, כי על הספסל חיכה להזדמנות שלו לתרום רכז שמאלי, משקיען ואמביציוזי, העונה עד היום כשקוראים לו ארז אדלשטיין. משחקי הבית של הקבוצה נערכו באולם גורן-יזרעאל שבקיבוץ מזרע, שהטירוף בו לא נפל במאום ממלחה של היום, ושבעונות השיא של הקבוצה הצליחו רק יחידי סגולה לנצח בו.

אל המבצר הזה הגיעה, במסגרת הפלייאוף, אותה מכבי ת"א ממש. 83/4 לא היתה, איך נאמר בעדינות, מהגדולות בתולדות הצהובים, אבל לרשות המאמן הצעיר, צבי שרף, עמד סגל מכובד מאוד במונחים מקומיים: ברקוביץ', סילבר, אולסי פרי, ארואסטי, האווי לאסוף, חן ליפין, וגם זר לבן ופיזי, פרנק בריקובסקי, שלימים יעשה קריירה לא רעה בכלל ב-NBA, וגם יצהיר, במשאל שיקיים עיתון אמריקני, כי המקום בו הכי פחות אהב לשחק כדורסל הוא יד אליהו.

איזה משחק מדהים זה היה. זכיתי לצפות בו משורה שלוש, קצת ימינה מקו האמצע, עם עוד איזה 2,500 צופים באקסטזה מוחלטת (באולם של 1,700 מקומות מקסימום). סל רדף סל, כשאף קבוצה לא מצליחה לברוח יותר מדי, וכל פער נסגר כמעט מיד. נלסון התמודד בגבורה מול שלל ענקי מכבי, ינאי היה גדול, כהרגלו, גם מרזל. פורת ושפע נתנו את כל מה שהיה להם ואפילו יותר. מנגד, בריקובסקי היה מצוין עם 30 ומשהו נקודות, מיקי היה מיקי, סילבר קלע, אולסי קלע, בעצם מי לא קלע. אבל מעל כולם, הרבה מעל כולם באותו ערב, היה נברסון. מה שהאיש עשה למכבי אי אפשר לתאר במלים, אפילו בהרבה מלים. מקרוב, מרחוק, בכניסות עשירות בהטעיות עד לטבעת, בעצירה פתאומית לג'אמפ באמצע הפנטריישן, בסחיטת עבירות וקליעות מדויקות מהקו, האיש היה בזון מוחלט. 46 נקודות תמימות, אם זכרוני הרעוע אינו בוגד בי (וגם אם כן, זה היה 44), הוא המטיר באותו ערב על ראשי המכבים. מדהים.

ועדיין - ארבעים הדקות תמו להן בשוויון. גם ההארכה. גם ההארכה השנייה. שניות ספורות לסיום ההארכה השלישית, כאשר מכבי ביתרון נקודה ונברסון כבר על הספסל עם חמש עבירות (כמו רוב השחקנים), יצאו עפולאינו להתקפה של המשחק. לא ברור איך, אבל שתי שניות לבאזר מצא את עצמו דורון שפע בבדידות מזהרת יחסית מתחת לסל, ובשקט האופייני לו שם את הכדור בפנים, רק כדי להיקבר מתחת ערימת הילדים הגדולה בתולדות האזור. 120:121. 55 דקות נטו. שעתיים וארבעים ברוטו, ולילה לבן של חגיגות ניצחון. מכבי המשיכה, כמובן, לעוד אליפות, אבל לאף אחד בעמק זה לא ממש הזיז.

ביציע בעפולה יישב ביום ראשון, אני מניח, לפחות אחד מגיבורי אותו ניצחון היסטורי (איך לא), אריאל פורת, שיגיע לצפות בביצועי הבן, גור. לא הרחק ממנו, אני משער, יישב טל יזרעאלי, שחקן גבת/יגור באותה עונת גביע בלתי נשכחת, שיעודד את הקבוצה ובעיקר את היורש הפרטי שלו, גוני. שניהם יכולים לספר לדור הנוכחי משהו על החיים בצמרת הכדורסל בארץ, גם בעונות ובמצבים בהם נראו הדברים על גבול הבלתי אפשרי. אם כן, הלוואי וזה יסייע לגלבוע/עפולה לתקוע יתד ולהתבסס בליגה. מגיע לאוהדים בעמק וחוץ מזה - זה הרי יהיה, בלי ספק, הישג היסטורי.