הימים הם ימי התמימות שלנו, עת היינו עוללים לא ממש קטנים בגיל חטיבת הביניים. לא היו יותר מדי דברים על הראש. סוף שנות השמונים. אין אינטרנט, הטלוויזיה הרב ערוצית מסתכמת בערוץ 1, הערוץ הירדני והמקביל הלבנוני, שנתן לנו להתענג על רצועת NBA בימי שבת אחרי הצהריים, תלוי באיכות הקליטה.

היינו מסיימים ללמוד בשעות הצהריים המוקדמות, חוזרים הביתה למטרות זניחות כמו אוכל ושיעורים (כן, היינו ועודנו קצת חנונים), והופ – נעלי כדורסל ויאללה למגרש.

מיום ראשון ועד יום שישי (עם הפסקת יום שני כדי לראות את 'מסע בין כוכבים - הדור הבא') התרוצצנו על מגרשי הבלטות. מוסרים, קולעים וחוסמים פחות או יותר עד צאת הנשמה החמה.

ואז זה קרה.

מכבי רישון עלתה לליגה הלאומית. במשחק מותח מול קבוצה כלשהי, מי יכול לזכור, קלע ג'ון ויליס את סל הניצחון 7 שניות לסיום. ראשוניה בלאומית.

ההתרגשות היתה עצומה. גם ההכנות לליגה הבכירה היו מצוינות. משה ויינקרנץ מונה למאמן. חיים זלוטיקמן הוחתם ואיתו כמובן מ.י.ק.י. ברקוביץ'. יסלחו לי שאר המכבים, הזיכרון לא עובד. כזר הראשון הוחתם ריצ'י רלפורד. אחלה בחלה. לא הכרנו, אבל מתגלגל טוב על הלשון.

וכאן התחילו בעיות. ועדת המשמעת של האיגוד החליטה שרישון עברה על חוקים מסוימים – משהו בנוגע לתשלומים – ובהחלטה קשה הפחיתה ממאזנה של העולה החדשה 2 נקודות. בנוסף, התבחבשות עם בחירת הזר השני הביאה לכך שנתקענו עם המחסל באוורס (טרוי, לא ג'ק), שבעיקר חיסל את עצמו.

אבל, כלשון כוורת ופוגי, מה זה משנה, העיקר שיש פסנתר. ובמקרה שלנו – קבוצה.

פתחנו את הליגה מצוין עם ניצחון חוץ 91-89 על ר"ג, כאשר חיימק'ה קולע ג'אמפר מנצח. ניצחנו את רמת השרון בבית, עם התלהבות של אנשי צעד וחצי איקסי בוכבינדר ורמי יצהר. במחזור השלישי באה נפילה גדולה, תבוסה רצינית להפועל ת"א, 93-61.

כך, פחות או יותר, היתה העונה הראשונה בליגה הלאומית. לא שוס גדול מדי, אבל לפחות תקענו יתד באמ-אמא של הליגה וסיימנו במקום התשיעי.

רלפורד התותח המשיך איתנו בעונה השנייה ולצידו שרברב אחד, פלאמר שמו, שמשחק השיא שלו היה מול אמיר בינו, 27 נקודות בערך ו-20 יותר מהממוצע שלו באותה עונה. שוב סיימנו תשע.

ואז הגיעה עונת 91/92. בצעד שראיתי בו אלמנט שיווקי בעיקר, איחדו ברישון את הצמד מיקי-מוטי. אמנם אין חיבור אותיות מוצלח כמו בקטשפר, אבל יותר טוב ממנו בכל מה שקשור לתוצאות. עם שני גביעי אירופה לא מתווכחים. לצידם שיחקו חיים זלוטיקמן, רוני בוסאני, אבי מאור וקורקי נלסון. בפעם הראשונה הביאה רישון שני זרים ששיחקו יחד בקבוצה הקודמת שלהם, אנדרה ספנסר ויוג'ין בנקס.

המחזור הראשון סידר לנו את בית"ר ת"א, ניצחנו ביותר מעשר הפרש. מוטי אמר ברדיו אחר-כך, שכיף היה למסור שוב למיקי. היו המון ניצחונות מרשימים אז. באוסישקין על הפועל, למשל, 109-93, עם תצוגת הטבעות של ספנסר (אחת מקו הבסיס מחוץ לבקבוק). מיקי צעק ברדיו אחר-כך: "ניצחנו באושיסקין".

או ניצחון חוץ על חולון 84-83. שתי דקות לסוף חולון עוד הובילו בשש. הרדיו שלי היה מכוון על רשת ב', ובדיוק בזמן זה הם בחרו לצאת להפסקת החדשות החשובה מאוד של 22:00. ואז, כשחזרו לשידור, נשמעה הבשורה.

או ניצחון ביתי על הפועל ירושלים, 93- 89, בזמן מלחמת המפרץ. המשחק התקיים אחר-הצהריים, לא היו זרים בקבוצות, ועד היום אני לא מבין איך הצלחנו לעבור את עדי גורדון ודורון שפע באותו משחק.

וככה אני רוצה לזכור את השחקנים מהעונה הגדולה ההיא:

אנדרה ספנסר. איזה שחקן. כל דאנק, דאנק. הקלילות בניתור הדהימה אותי. עם כל הכבוד למייס באסטון (ויש כבוד), ספנסר היה הדאנקיסט הגדול הראשון שאני זוכר. ידע לעשות הכל, כולל להוביל כדור, למסור ולקחת ריבאונד, שחקן הגנה לא רע בכלל. אחר כך הוא חזר ל-NBA (גולדן סטייט), וגם שם ראינו אותו במהלכי השבוע של NBA Action.

ג'ינו בנקס. איזה שחקן. לא הכי גבוה, לא נראה הכי חזק. אבל יש ראש על הכתפיים. וככה גם נראה המשחק שלו. בתחילת העונה הגענו לראות את האימונים. ראינו את בנקס עם התספורת המוזרה שלו באחד האימונים הראשונים. אחר-כך קראנו וראינו ששיחק עם אלוהי הכדורסל – MJ – כולל משחק השתי הארכות המדהים בפלייאוף מול בוסטון ו-63 נקודות של אלוהים.

האמת – לא התרשמתי. הבחור החטיא מכל מצב, מבחוץ, מהקו, מתחת לסל. כנראה שלא עניין אותי אז כל העניין של יעפת הטיסה (jet leg). אם הבחור הוא שחקן חיזוק - כן, ככה קראנו להם בתקופה ההיא- אז שיידע לשים את הכדור בסל. כמובן ששמחתי לאכול את כל הכובעים שלי לגביו.

אם הייתם שואלים אז ילדים כמו מי הם היו רוצים להיות, כנראה שהם היו עונים: כמו מיקי או דורון, כמו שהיום התשובה האוטומטית היא שאראס ופארקר. לי היו אז שני מודלים: היונה ההנפלדית וג'ינו בנקס.

בעיניי, החכמה שלו התבטאה במהלך אחד פשוט – הטעיית ראש על-מנת להקפיץ את השחקן ששומר עליו, ואז, כשהשחקן יורד, לבצע מיד עלייה לסל כדי לסחוט עבירה ואם אפשר גם סל. בדרך כלל זה נגמר במהלך של 3 נקודות.

מיקי. בעונה ההיא הוא קלע 40 נקודות ומעלה בארבעה משחקים, וכבר אז היו כאלה שחשבו שהוא מעבר לשיאו. אני זוכר משחק אחד ענק שלנו מול מכבי חיפה בבית (נגמר 107-127 לנו). מיקי הוביל את הקלעים עם 40.

ולמרות זאת, נקודה אחת לחובתו. משחק מספר 4 בגמר הפלייאוף, מכבי מובילה בסידרה 1-2. שמונה שניות לסיום אנחנו מובילים 86-88 וכדור שלנו. על מי נעברת עבירה? מיקי, שהולך לשתי זריקות ואמור לשים את הכדורים בעיניים עצומות, אבל מחטיא פעמיים. מיקי אני אומר לכם, מיקי. מוטי דניאל לוקח את הריבאונד ומשווה, המשחק הולך להארכה ומכבי מנצחת 99-103. עד היום אני זוכר לו את ההחטאות האלה.

חיים זלוטיקמן. אחד הישראלים הלא מוערכים בכל הזמנים. זוכרים את מיקי, את דורון, את עדי גורדון. משום מה, נשכח שמו של זלוטיקמן ולא בצדק. חדירה מצוינת, קליעה מבחוץ ויכולת להעמיד את עצמו מול שחקן תוקף כך שזה ישתמש בידו, או יכנס לתחום של השומר ויבצע עבירת תוקף. המון פעמים הוא סחט עבירות כאלה, אבל מי זוכר לו את זה בכלל. לפחות אני כן.

אבי מאור. הלוחם. לא מוכשר, לא קולע, ולדעתי הוא היה זה שלימד את שאקיל איך לזרוק בלוקים מהעונשין (למרות שבשיעורים אליהם הוא לא הצליח להגיע, הוא שלח כמחליף את עפר פליישר). שחקן הגנה נפלא. נתן תמיד הכל על המגרש.

קורקי נלסון. סנטר של 2.10, בלונדיני, חביב הקהל פחות או יותר. באחד ממשחקי ההכנה לעונה, לקראת סוף המשחק, כשרישון קורעת את היריבה בעשרים הפרש, חטף קורקי כדור ודהר לסל. לא נשאר עוד הרבה זמן, בקושי כמה שניות. 200 איש שנכחו במקום צעקו לו SHOOT, אבל קורקי לא רצה לזרוק. הוא החליט להוכיח, ש-"white men can jump" וביצע הטבעה מהדהדת. לרוע המזל, זה כבר היה לאחר הצלצול ולנו לא נותר אלא לגחך ולהשתנק.

היו שנתיים גדולות עם השלד הזה. אחר כך משהו פשוט לא דפק כמו שצריך. זרים טובים מאוד הגיעו, פאדיו המצוין ששווה יותר מכמה מילים, וגאלי האימתני, וגם כאלה שפחות הגיעו לחזק אותנו אלא בעיקר להרוס כמו דארן דיי וסטיב ברט.

בשנה שעברה שונה צבע החולצות לראשונה מצהוב-כחול לכתום. החזרנו עטרה ליושנה בלי סיוע מש"ס, ובעזרת קבוצה צעירה סיימנו במקום השלישי. לזכותו של המאמן, גיא גודס, שעבר בינתיים לעזור לספאחיה, צריך לומר שהוא החזיר את רישון למקומה הראוי לפחות בעיני אוהדיה, וגם אם הכדורסל לא היה תמיד הכי אינטליגנטי והכי יפה הרי שבחלק גדול מהזמן הוראותיו בוצעו. ועם תוצאות לא מתווכחים.

הייתה לי הזכות הגדולה לראות את הקבוצה ההיא והשחקנים ההם, וגם את אלה של היום. נהניתי מכל רגע. הרבה מאד רגעים זכורים עד היום. עונה טובה לכולם, שנראה הרבה הטבעות מרהיבות, שינחתו כאן שחקני חיזוק (באמת) ושכל הישראלים יממשו את הפוטנציאל שלהם לא רק בישיבה על הספסל.

נ.ב.

הסתמכתי על זיכרון, צעד מסוכן בדרך-כלל, ואולי שכחתי שחקן זה או אחר (הנה, רוני בוסאני המפגיז מחוץ לקשת, למשל). אז סליחה מראש. אמנם תמיד אפשר לזרוק עגבניות על מסך המחשב, רק קחו בחשבון שיהיה קצת קשה אחר-כך להשתמש בו.