כאלה קבוצות אני אוהב. ביתיות, מקומיות, גאות, ושאינן נכנעות בפני זרים משובחים ועתירי ממון. הכוכב האדום בלגרד, למשל, מהיול"ב קאפ.

בשבוע שעבר הגיעה לשם קאזאן, ליגה רוסית, ים כסף, והפסידו. אתמול באה לשם ריאל מדריד עם מאזן 0-8 בליגה הספרדית הנחשבת וחטפה שם 19 הפרש.

ויא אולוהים מה שעושה שם מילאן גורוביץ'. במחזור הראשון, בניצחון החוץ על פאוק סלוניקי, הוא קלע 34 נקודות ב-35 דקות. נגד קאזאן הוא שיחק 40 דקות, וסיים עם 28 נקודות. אתמול, נגד ריאל, בדרבי ספרדי אישי (פעם הוא הרי שיחק עם ברצלונה) הוא קלע 35 נקודות ב-39 דקות.

וזה שחקן, שהרבה מאוד אנשים כבר העריכו שהוא גמור ולא יוכל למשוך עוד. זה מה שהביא אותו, פחות או יותר, לחזור הביתה ולשחק בסרביה אחרי הרבה מאוד שנים ביוון ובספרד. הבחור 2.07, משחק בעמדה שלוש, בן 30 בסך הכל, ובכוכב האדום הוא עושה פחות או יותר מה שהוא רוצה. לוקח תשע שלשות במשחק (וקולע אותן ב-50% מהשדה), או מגיע לקו 13 פעמים בערב. תותחן. האיש דפק כמה שלשות מכריעות נגד ארצות הברית עם נבחרת סרביה ומונטנגרו באליפות העולם באינדיאנפוליס 2002, שהכריעו את המשחק.

ועם כל זה, מוכרח להגיד: לא אוהב אותו. לא אוהב אותו. אין מה לעשות.

ובכל זאת, יחד עם הסנטר פטאר פופוביץ', שלדעתי שיחק בעונה שעברה אצל דייויד בלאט בבנטון טרוויזו (מניח שזה אותו אחד, אין לי כוח לבדוק, סליחה ומחילה), ועם פרו אנטיץ', שהוא בטוח הבחור ששיחק בא.א.ק אתונה כמה עונות רצופות, ועם בילי תומאס שעשה קצת NBA, יש להם קבוצה טובה. עכשיו גם קאזאן וריאל יודעות.