חוקי היכל התהילה של ה-NBA קובעים מפורשות ואף נחרצות כי על מנת ששחקן-עבר יוכל להיכנס לרשימת המועמדים הראשונית, חייבות לחלוף להן לפחות ארבע עונות תמימות מאז שפרש. לא פחות. רק במהלך העונה החמישית, ניתן להציע לראשונה את שמו כמועמד. יופי להם, לאמריקאים, אבל שיעסקו בשלהם, ולא יפריעו לנו לצרף לחיל התותחנים של כדורסלע-האתר, המקום אליו מגיעים רק הגדולים שבגדולי הקלעים שידעה היבשת, את חואן קרלוס נבארו, וזאת עוד בטרם יבשה הדיו על הודעת הפרישה שלו. האיש הרי התכונן כל חייו לרגע צירופו לחיל, לרבות כינויו, כמובן. "לה בומבה", ניד איי סיי מור?

"סטף קרי של אירופה פרש", סימס לי חבר כמה דקות אחרי שפורסמה ההודעה. "אם כבר", עניתי, "סטף קרי הוא נבארו של ה-NBA". הלא הרבה לפני שקרי התחיל לשגע את ה-NBA ואת העולם כולו, נבארו עשה את אותם דברים בדיוק לאירופה כולה, ולעוד אי אילו יבשות במסגרת המשחקים האולימפיים ואליפויות העולם. גארד פחות גבוה מרוב האחרים (ודאי במונחים של 15 השנים האחרונות), פחות חזק פיזית מרוב האחרים, פחות זריז ואתלטי מרוב האחרים, ועדיין הורג את כולם עם שלשות בלתי אפשריות, עם חדירות ופלוטרים שעושה רושם שגם הוא לא ממש סגור עליהם עד רגע הזריקה ממש, ועם חכמת משחק ולב שמחפים על הכל.

שנמשיך? לנבארו לא היה טווח, ולא היה בלקסיקון מושג כזה 'זריקה משוגעת'. בכל שנייה נתונה הוא ידע איפה הטבעת, ולא היה צריך אפילו להרים את הראש לפני הזריקה, כדי לדעת שהיא תלך לאן שצריך. אחוזי הדיוק שלו בזריקות עונשין תמיד הסתובבו סביב ה-90, בדרך כלל מלמעלה, ובמקרים רבים - ההתמקדות של ההגנה בו שיחררה שחקנים אחרים לסלים קלים. נשמע מוכר? אם אתם בעד מראה עיניים, היכנסו ליוטיוב הקרוב למקום מגוריכם, או בעצם לכו ישר לכאן.

אם תעלעלו בעמודים של שאר חברי החיל, זרים וישראלים כאחד (מומלץ ביותר, אגב!), תגלו אצל רובם סקירה היסטורית לא קצרה: התחיל את הקריירה פה, עבר לשם, המשיך לקבוצות האלו והאלו, וסיים במדיה של ההיא. אצל "לה בומבה" הכל הרבה יותר פשוט: נולד בקטלוניה, עלה לבוגרים של ברצלונה בגיל 17, שיחק שם עשור שלם, ניסה את ה-NBA למשך עונה אחת במדי ממפיס, חזר לברצלונה לעשור נוסף ופרש. תם הטקס. שחקן של מועדון, סמל, פרנצ'ייז - הכל נכון עובדתית מצד אחד, ומצד שני אפילו לא מתחיל לתאר מה היה נבארו לאומת הבלאוגראנה, ולכל מי שאוהב כדורסל.

רשימת התארים שלו התפרסמה כבר בכל מקום אפשרי, אבל אם הצלחתם איכשהו לפספס אותה, להלן תקציר הפרקים הקודמים: אלוף עולם, פעמיים אלוף אירופה (פלוס שתי מדליות כסף ושתי מדליות ארד) ובעל שלוש מדליות אולימפיות (שתיים כסף, אחת ארד) עם הנבחרת; שמונה אליפויות, שבעה גביעים ושתי אליפויות יורוליג עם ברצלונה, חמש פעמים בחמישיית היורוליג, MVP של היורוליג ב-2009, MVP של הפיינל פור ב-2010, מלך סלי היורוליג ועוד איזה מיליון שיאי קליעה בכל מסגרת אפשרית.

אבל מעבר לכל אלה, מעבר להנאה הצרופה שבצפייה בו, ומעבר לתפיסת הראש בנוסח עדות "לא מאמין לך" בכל פעם שעוד שלשה המנוגדת לחוקי הטבע צללה פנימה - היתה שם ההרגשה שהוא אחד משלנו. לא "שלנו" במשמעות העם היושב בציון, כמו "שלנו" במשמעות של הג'ו (או היוסי) הממוצע, העולה למגרש בשכונה לשחק עם החבר'ה. זה שהוא הפך את אירופה כולה למגרש המשחקים הפרטי שלו, זה כבר סיפור אחר.

אי לכך ובהתאם לזאת, יצורף האיש לשורותינו לאלתר ומיד, ובכל שנה, לכל אורך 13 ביוני, נחגוג עימו את יום הולדתו. "הפצצה" מגיעה לחיל התותחנים. האם יש ביקום חיבור יותר טבעי מזה?