רוב הסקוררים הגדולים לא רוצים לפרוש לעולם. הם מעדיפים שהמשחק יגיד להם שנגמר במקום להיפך. מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, אוסקר שמידט, דירק נוביצקי וכו' וכו'. כזה היה גם לינטון טאונס, שרגע לפני גיל 40 יצר בגיחון מליגת המשנה בספרד את צמד הזרים הבלתי אפשרי עם לואיס סקולה בן ה-18. וגם כשהוא בסוף העשור הרביעי לחייו וכוכב ה-NBA לעתיד בקושי למד נהיגה והתגלח, תהיו בטוחים שהם התחרו על הבכורה בקבוצה.

טאונס לא היה סקורר יוצא דופן במכללות ובטח שלא ב-NBA. אולי ב-CBA, מי זוכר. באמצע שנות השמונים הגיע לראשונה לאירופה ונחת היישר בריאל מדריד, אותה הוביל לדאבל ביחד עם הזר השני, וויין רובינסון. על הדרך קלע 26 ו-32 נקודות בניצחונות על מכבי ת"א בגביע אירופה. בשנה הבאה עבר לסאטורן קלן, זכה באליפות נוספת והיה מלך הסלים בגרמניה. עם הרקורד המרשים הזה, הוא נחת בהפועל ת"א בקיץ 1987 עם ים של ציפיות.

בשתי העונות שלו הוא הגיע לגמר הפלייאוף, ובראשונה שבהן גם לחצי גמר גביע קוראץ'. בשתיהן קלע כ-25 נקודות בממוצע ונבחר לחמישיית העונה בליגה, אבל לתואר זה לא הספיק. ככה זה היה באותן שנים, כן? זכורה במיוחד תצוגה שלו בניצחון החוץ הכי גדול של האדומים בדרבי התל אביבי עם 33 נקודות על מכבי (72:92). שנה אחר כך, כשלבאן מרסר עבר מאיזור הירקון לשכונת יד אליהו, יחסי הכוחות נטו עוד יותר לצד של מכבי ת"א.

טאונס חזר לקדנציה נוספת בארץ בעונת 1992/93, הפעם במכבי ראשל"צ לצד מיקי ברקוביץ'. הוא קלע שלוש שלשות למשחק ב-47% ורק במשחקים נגד האקסית היה רחוק משיאו. לשיאו שוב הגיע בניצחון על מכבי ת"א, 29 נקודות עם 7 שלשות. לאחר מכן חזר לספרד, עשה מספר שנים יפות במנרסה ואף היה שותף לזכייה מפתיעה שלה בגביע. בגיל 38 ירד לשחק בליגת המשנה וכעבור שנתיים החליט שדי, מספיק, בכל זאת, והגיע תורם של אחרים להפגיז. סקולה, שבטח לקח ממנו טיפ או שניים, עשה זאת לא רע בכלל.

בתקופה של שני זרים בקבוצה, מספרים כמו של טאונס לא היו חריגים. הייחוד שלו היה בכך שהרבה לזרוק מבחוץ כשזה עוד לא היה נהוג כמו היום בעידן סטף קארי ובעיקר בעובדה שלא הזדקק ל-20-25 זריקות כמו האחרים כדי להגיע לנתונים שלו. כיאה לתותחן אמיתי הוא קלע באחוזים גבוהים מאוד מעבר לקשת והיה חצי אוטומטי מהקו.

בימינו מישהו כבר היה מסדר לו היילייט נאה ביוטיוב של הג'אמפ שוט הנקי והנכון שלו.