"פגשתי תותח ביישן, תותח עם נקודת-חן. הוא אמר שמאוד לא נעים לו, להכניס פגז לכולכם" (חנוך לוין).

התותחן הביישן, איך לא חשבנו על זה עד היום? ליותם הלפרין הודבק בזמנו כינוי אחר, לעגני, שאפילו תפס לתקופה בזכות "יציע העיתונות", אבל מגיע לו הרבה יותר מזה. הבייבי פייס, החיוך המבויש והקול השקט ואולי אפילו מעט צפצפני גרמו לרבים לזלזל בו, אלא שהחבוב הנ"ל הוא ללא ספק אחד השחקנים הכי משמעותיים בכדורסל הישראלי בשנים האחרונות.

בואו נעבור רגע על רשימת ההישגים: 7 אליפויות ישראל ו-4 גביעים, דאבל סלובני, שני גביעים ביוון, 2 זכיות ביורוליג כשחקן משני, העפלה לפיינל פור כשחקן מוביל, מלך הסלים של אליפות העולם לעתודה, מדליית כסף באליפות אירופה לעתודה, בחירה בסיבוב השני בדראפט ה-NBA, סגן מלך הסלים באליפות אירופה לנוער, קפטן נבחרת ישראל, פעם אחת בחמישייה השנייה של היורוליג, פעמיים בחמישייה השנייה של היורוקאפ, שבע הופעות ביורובאסקט ומקום חמישי ברשימת קלעי הנבחרת של כל הזמנים.

למעשה, ניתן לקבוע די בקלות שמה שמסיג את הלפרין לאחור בדיונים על הכדורסלנים הישראלים הגדולים בדורם הוא בעיקר הציפיות הגבוהות וההשוואות הבלתי נמנעות שנעשו בזמנו. בגיל 16 תפר את הנוער של יוגוסלביה, שלוש שנים אחר כך כבר פתח בחמישייה של נבחרת ישראל שהגיעה לרבע גמר היורובאסקט וכחייל היה שותף לאחת הקבוצות הגדולות בתולדות הכדורסל האירופי.

הלפרין אף פעם לא היה מאלו שצועקים בחדר ההלבשה או משלהבים את הקהל ביציעים. תותחן ביישן, ככה זה. רגע וחצי אחרי שהפך סוף סוף לשחקן מוביל במכבי ת"א, הוא כבר עזב לאולימפיאקוס ולמרות ששיחק במכבי ת"א בשש משבע שנותיו הראשונות בבוגרים, מעולם לא נחשב פייבוריט גדול ביציעים ובטח שלא סמל. למרבה האירוניה, זה קרה לו דווקא בהפועל ירושלים, בה מצא בית ונשאר בו לאחר הפרישה.

שלוש שנים כזר באולימפיאקוס זה לא דבר שהולך ברגל, גם לא חוזים נאים ביותר בספרטק סנט פטרסבורג ובאיירן מינכן. המעבר שלו – וכמה חודשים לאחר מכן גם של ליאור אליהו – סימן את הפיכתה של הפועל ירושלים ממועמדת בעיני עצמה לקוראת תיגר אמיתית על ההגמוניה. הוא נכנס ללבבות של האוהדים כבר במלחה ולאחר מכן בפיס ארנה. נדמה היה שנולד ביציעים שמאחורי הסל באולם הישן, בעיקר בחיבור לקהל ובפעילות הגלויה והסמויה למען הקהילה. מעט לפני הנפת צלחת האליפות ההיסטורית ב-2015, ביקש לעצור לרגע כדי להזכיר את אוהדי הקבוצה שהלכו לעולמם ולא זכו לחגוג איתם – מחזה בלתי נתפס בזמן אמת.

לאורך השנים הועברה עליו ביקורת שהוא לא מופיע למשחקים הגדולים ושחסר לו הקילר אינסטינקט שהיה לשאראס, למשל. מה יש לומר, הביקורת הזו בדרך כלל הייתה נכונה – אבל לא בנבחרות. כל פעם שלבש כחול-לבן משהו השתנה. מהקדטים, דרך הנוער וכמובן העתודה ועד לנבחרת הבוגרת, הוא סיפק רגעי קסם והיה שם בגדול. הוא לא היה רקדן כמו קטש, רוצח שקט כמו שפר או ווינר כמו מ.י.ק.י. אבל עדיין היה חתיכת תותחן, תותחן ביישן. ומעכשיו (ספטמבר 2019) הוא נכנס רשמית לסגל התותחנים המקומיים של כדורסלע.