להרבה סקוררים היו תרגילים שהקבוצה שלהם הריצה שוב ושוב כדי לפנות אותם. בין אם זה רג'י מילר באינדיאנה, ג'ייסי קארול בריאל מדריד או דגן יבזורי ביקנעם/מגידו. המקרה של ואסיליס ספאנוליס מיוחד ושונה מהם ואפילו זכה בעגת המאמנים להיקרא על שמו. בניגוד לפיור שוטרים, שהעדיפו לקבל את הכדור לקאץ' אנד שוט בפינה או בזווית של 45 מעלות, ספאנוליס מתחיל בדרך כלל את המהלך מהאמצע, בתום תנועה חדה ללא כדור מכיוון קו הבסיס ועלייה על שתי חסימות, השנייה מהן של המוסר. או בקיצור: אחרי בול סקרין מהטופ אוף דה קי.

ירצה – יזרוק. יחפוץ בפיקנרול? יסור הגבוה מיד החוצה כדי לחסום. סימנת OPEN, מר ספאנוליס? בקבלת הוראתך נזוז מיד. למעשה, כל רצונם של המאמנים הוא שהבחור הלא אתלטי בעליל, עם רעמת השיער שמשנה לשנה חושפת יותר ויותר עור, יקבל את הכדור קרוב יחסית לקשת ומשם כבר יחליט מה עושים. ברגע שהעסק אצלו בידיים, תפקידו של המאמן נגמר והוא הופך לצופה כמעט כמונו, וסליחה מראש מהחברים אובראדוביץ', ספרופולוס ובלאט.

יש שחקנים שאפשר ללמוד עליהם מהסטטיסטיקה, אצל ספאנוליס זה לא המקרה. לאורך הקריירה הוא מדייק בפחות מ-80% מהקו וסביב 30% לשלוש. גם ממוצעי הנקודות לא מרשימים, אם כי את זה אפשר לייחס לעידן הנוכחי של סגלים ארוכים ועמוקים. אצל ספאנוליס אפשר ללמוד את רוב הסיפור בעיקר מרשימת התארים המתמשכת וכמובן מהיכולת במאני טיים. לא פעם ולא פעמיים, בהתאם לקלישאה, הוא היה חושך במשך 39 דקות ואז האיר את האולם ברצף פעולות מנצחות.

הילד מלאריסה התחנך אצל ינאקיס המאמן במארוסי, לקח תארים הן עם פנאתינייקוס והן עם אולימפיאקוס ועשה קדנציה קצרה ביוסטון רוקטס. זה קרה בעיקר בגלל תצוגת שיא שלו בניצחון של יוון על ארה"ב במונדובאסקט 2006, כאשר ניצל עד תום את חסימות הבטון של סחור-סחור-סחורצאניטיס כדי לתפור את האמריקאים. אם בצד הירוק של אתונה הוא שיחק לצד אגדות קו אחורי כמו דימיטריס דיאמנטידיס, שרונאס יסיקביצ'וס וגם ניק קלאת'יס הצעיר, בצד האדום של פיראוס זו הייתה הצגה של איש אחד. יעידו לא רק ההתקפות והסטים של הקבוצה, אלא גם רשימת מקבלי השכר.

"קיל ביל", כינוי שקיבל כנראה מעבר לים וליווה אותו בחזרה ליוון – כפי שניתן להבין מהשריקה המפורסמת שנשמעת בהיכל השלום והאחווה אחרי קליעות שלו – הפך לאמן פיקנרול, יוצר בחסד וסקורר גדול. בלי אתלטיות או זריזות יוצאת דופן, הוא ידע להביא לרמת ביצוע מושלמת תרגילים כמו סייד סטפ או סטפ בק, שנתנו לו בדיוק את המרווח הנחוץ כדי לצלוף עוד שלשה.

הזיקנה לא דילגה גם עליו, הוא נראה פחות מסוכן מתמיד והיותו עול הגנתי בוודאי שלא תשתנה כעת. אבל גם היום, כשהמשחק צמוד, הדבר הראשון שהיריבה תדבר עליו בפסק הזמן זה איך להוציא את הכדור מהידיים שלו.

בצעד חריג ותקדימי הוא נכנס כבר היום לחיל התותחנים של כדורסלע, בגיל 37 ועוד בטרם פרש.