האמינו או לא, אבל היה כדורסל בצ'כיה לפני שמולי קצורין וננו גינזבורג הגיעו לשם, לפני נימבורק ואפילו לפני בואם לאוויר העולם של יאן וסלי ותומאש סאטורנסקי. ועוד איך היה. עד 1975, זכתה הנבחרת - אז עדיין כצ'כוסלובקיה - בלא פחות מתשע מדליות באליפויות אירופה, כולל אחת מזהב (1946), חמש מכסף ושלוש מארד, וגם רשמה לא מעט הופעות במשחקים האולימפיים ובאליפויות העולם.

גם בתקופה בה אני התחברתי לכדור הכתום, היתה צ'כוסלובקיה אחד הכוחות המשמעותיים ביבשת. בין אמצע שנות ה-70' לשלהי שנות ה-80', לא היה איש כדורסל רציני אחד באירופה שלא הכיר היטב את החבורה שכללה, בין השאר, את סטניסלב קרופילאק, פטר רייניאק, ולסטימיל האבליק, ירוסלב סקאלה, וכמובן את קמיל בראבנץ’.

בראבנץ’ היה אחד מאלה שלא עשו על הצופה הממוצע רושם יוצא דופן במבט ראשון. שוטינג גארד / סמול פורוורד בגובה 1.93, על פניו לא פיזי מאוד, לא בעל מהירות מסחררת, לא קפיץ אנושי ששואב ריבאונדים כאילו אין מחר, גם לא בעל אישיות סופר-דומיננטית על המגרש ומחוצה לו. כל מי שנכנס למשחק רק עם הרושם הראשוני הזה, מצא את עצמו מהר מאוד בצרות.

הוא היה כוכב לכל דבר ועניין, מאלה שהמאמנים היריבים תמיד הקדישו להם חלק נכבד מהתדרוכים לפני המשחק, ותרגלו ספציפית איך לעצור אותו. אבל הוא היה כוכב מסוג אחר. בניגוד לאושיות כמו גאליס ופטרוביץ', למשל, בראבנץ’ לא עמד בכל רגע נתון במרכז העניינים על המגרש, ולא דרש את הכדור בכל מחיר, גם לא בפוזשנים מכריעים. הוא זרם עם המשחק ועם הוראות המאמן. חלק ממערכת משומנת, בה כל אחד מארבעה-חמישה שחקנים יכול בכל רגע נתון להיות המוציא לפועל. למרות זאת, איכשהו יצא שברוב המקרים מצאנו את שמו בצמרת רשימת הקלעים הצ'כוסלובקית, ושלא תהיינה אי הבנות, במקרים בהם הכדור האחרון כן הגיע אליו - בראבנץ’ לקח אותו בלי להסס ובלי למצמץ.

נולד וגדל בברנו, בה גם עשה כמעט את כל הקריירה המרשימה שלו. בעל יד אדירה מרחוק, אבל צבר אין ספור נקודות גם בחדירות, בהתקפות מתפרצות, בג'אמפים נקיים מחצי מרחק ובאחוזים נהדרים מקו העונשין. יכל לעשות 30-25 נקודות בערב כמו כלום, ובסך הכל צבר לאורך השנים לא פחות מ-10,726 נקודות ליגה, שני רק במעט ליירי ז'ידק הגדול בטבלת קלעי כל הזמנים המקומית.

היה שותף לשש אליפויות לאומיות, וזכה בכמה וכמה תארים אישיים, אבל עם כל הכבוד לליגה הצ'כוסלובקית, הסיפור הגדול היה הנבחרת, אותה הוביל לשורה מרשימה של הישגים. פירוט? בבקשה: שלוש אולימפיאדות (1972, 1976, 1980), שתי אליפויות עולם (1974, 1978), ובעיקר שלוש מדליות ביורובאסקט - שתיים מארד (1977, 1981) וגולת הכותרת שלו: מדליית כסף ב-1985. את אותה אליפות, שנערכה בגרמניה, סיים בראבנץ’ כקלע המוביל של הנבחרת, כולל תצוגות נהדרות ברבע הגמר מול יוגוסלביה של דראז'ן הצעיר, בחצי הגמר מול ספרד של סן אפיפאניו ופרננדו מרטין, וגם בגמר מול ברית המועצות.

עוד דוגמה ליכולת האדירה שלו היתה אליפות העולם 1978. צ'כוסלובקיה נתנה הופעה סולידית, שהסתיימה במקום התשיעי מבין 14 נבחרות. בראבנץ’, לעומת זאת, היה בשיאו, וסיים כמלך הסלים של הטורניר עם ממוצע של כמעט 27 נקודות, כשאחריו ברשימה מדורגים שועי עולם ותותחנים מדופלמים כמו אוסקר שמידט, דליפאגיץ', קיצ'אנוביץ' ורנצו בריביירה.

פגש את נבחרת ישראל לא מעט פעמים, ובדרך כלל גרם לנו הרבה נזק. אגב, לא בדקתי לעומק, אבל לא זכורה לי אף נבחרת איתה הגענו לכל כך הרבה משחקים צמודים כמו צ'כוסלובקיה. אנחנו מעדיפים לזכור את הניצחונות, כמו ה-90:92 ב-86' שהעלה אותנו לאליפות העולם, או ה-93:94 אחרי הארכה במסע המופלא בטורינו 79', אבל האמת שגם היו אי אלה הפסדים בנקודה או שתיים, כולל באותו יורובאסקט 85' בגרמניה (93:92).

נמשיך, אם כן, להריע ולהצדיע לסאטורנסקי, וסלי וחבריהם, אבל מן הראוי שנזכור שגם לפניהם לא חסרו אושיות כדורסל שלבשו את הכחול-לבן-אדום. יתכבד החבר בראבנץ’, ויעמוד מהיום ולעולמי עד בקרב חיל התותחנים, כנציג הארטילריה הצ'כית לדורותיה.

ואף מילה על קני וויליאמס, כן?