היום שוב ניצחתי את עצמי במשחק האסוציאציות. מכירים את זה? משהו תופס לכם את העין ברמה כזו שאתם מחליטים להקדיש לו איזושהי מחשבה, אבל פתאום, בלי לשים לב, אתם מתעוררים ומבינים שמוחכם עוסק במשהו אחר לחלוטין, רחוק מרחק רב מנקודת ההתחלה. עד כאן ברור ודי שגרתי, החוכמה היא לשחזר במדויק את כל התחנות דרכן הגעתם מנקודת ההתחלה לנקודת הסיום. אם תצליחו, תגלו שדברים מוזרים מאוד עוברים לכם בראש, למשל כאלה שמסוגלים להביא אתכם, טוב - אותי, מבני השרון לפרננדו רומאי:

בני השרון. ביום שני הם פוגשים את מכבי בנוקיה, וכבר ראיתי איפה שהוא שמישהו היה מספיק אהבל, כדי להצמיד למשחק השגרתי הזה את התואר "משחק עונה". על זה היה אומר חברי הטוב, אושר ששון: חמוֹר עם תעודות. מה משחק עונה? איזה משחק עונה בראש שלך? מה קרה - נהיינו הספורט-שאין-לנקוב-כאן-בשמו שארבע פעמים בשבוע יש שם משחקי עונה? נכון, שתי הקבוצות ניצחו שני משחקים שלמים מתוך שניים, בני השרון אפילו עשו את זה תוך תצוגות התקפיות יפות מאוד בראשותו של איש הניילון, אבל יאללה - להרגיע ומהר, לפני שמישהו יחשוב לקרוא למפגש בין עירוני ר"ג לגלבוע/עפולה "משחק על ארבע נקודות". אבל אם כבר אמרנו מכבי, זה הזכיר לי משהו על...

ביינום ושארפ. לא ראיתי את המשחק מול חובנטוד. כן-כן, עברו הימים שכל שידור של משחק היה גורם אוטומטית לביטול כל היציאות מהבית. בזמן שהצהובים חגגו בהיכל ישבתי עם הבן בקולנוע לצפות בג'יימס בונד החדש (לא רע בכלל, יחסית לסרטי ג'יימס בונד כמובן). הסתפקתי בתקציר הלילי בערוץ הספורט, ופתאום חשבתי שלמרות שלא בדקתי את זה עובדתית, קו אחורי שמורכב מביינום ושארפ הוא בטח הנמוך ביותר ביורוליג, או לפחות בין השלושה הנמוכים ביותר. מוכשרים-מוכשרים אבל חתיכת גמדייה, לא? בפראפראזה על כינוי מפורסם הייתי מציע לקרוא לקומבינציה ביינום-שארפ "המרתפים התאומים", כאשר המקור הוא כמובן...

מגדלי התאומים. ברור שלא אלה מה-11 בספטמבר, אלא הקומבינציה אקים (אז הוא טרם 'החכים'...) אולאג'וואן-ראלף סמפסון, שהציגה בזמנו יוסטון רוקטס באותה חמישייה. אחד 2.13, אחד 2.24. מסמפסון, הגבוה מבין השניים, ציפו עוד כששיחק במכללת וירג'יניה וזכה שלוש פעמים בתואר שחקן העונה במכללות - שהוא יהיה הדבר הבא ב-NBA. הוא אמנם התחיל מצוין ואף היה לו חלק מרכזי בהעפלת הרוקטס לגמר ב-86' (הפסידו לסלטיקס), אבל מהר מאוד התחיל לסבול מפציעות ולבסוף פרש, אחרי פחות מעשור בליגה. אבל עזבו את סמפסון, הוא היה אמנם ענק, אבל בשיאו אתלטי וזריז באופן מפתיע כמעט, לא כמו אלה שייזכרו בעיקר עקב היותם מתאימים לככב אצל פינק פלויד באלבום...

החוֹמה. "מה מאכילים אותם?", השאלה הפולנית שתמיד היתה עולה בכל פעם שנתקלתי באחד מהם, בין אם דרך הטלוויזיה ובעיקר אם יצא לי במציאות. ויצא לי. למחרת סיום אליפות אירופה ביוון, ב-87', עמדתי בדיוטי-פרי בשדה התעופה של אתונה, כשלפתע חסם צל כבד את אור הפלורוסנט. הבטתי למעלה. ולדימיר טקצ'נקו, הוא ולא אחר, התייצב מאחוריי. תראו, אני אמנם לא תמיר וזקוף כמו יו"ר הדירקטוריון, אבל ננס אני לא. כלומר אני כן, כשאני ליד טקצ'נקו (ולמי שנחת כרגע מביקור בן 25 שנה במאדים - האיש, 220 סנטימטר בלי נעליים, כוכב צסק"א מוסקבה ונבחרת בריה"מ, היה הדבר המפחיד ביותר שנראה עד אז בכדורסל האירופי). לא ייאמן כמה שהאיש ענק. והיו עוד כאלה, גם באירופה וגם ב-NBA: מארק איטון העצום של היוטה ג'אז, ארווידאס סאבוניס האליל, גיאורגי מורסאן הרומני ששיחק בשתי היבשות, גונתר בנקה מגרמניה ועוד ועוד, כולל, כשאני חושב על זה, גם את...

רוברטו דואניאס. עצוב, מה אגיד לכם. שש דקות, ארבע נקודות ושני ריבאונדים, תרם הסנטר של בדלונה מול מכבי ביום חמישי. תמיד סימפטתי אותו. לעולם ייראה כאילו כל תנועה שהוא עושה עולה לו במאמץ גופני עצום, סובל תמידית, ולכן קיבלתי בתשואות כל סל, ריבאונד או חסימה שלו. חבל שכך הוא נראה כיום, אבל אני תקווה שיתאושש מפציעותיו, ויזכה להציג לראווה במגרשים את תנועותיו החביבות בפלגמטיותן, כמותן לא הפגין אף סנטר ספרדי מאז...

פרננדו רומאי: הסנטר הנצחי של ריאל מדריד הגדולה, מאמצע שנות ה-70' ועד פרישתו ב-93'. ה-2.13 שלו היה חריג מאוד באותם ימים, ולמרות שאהבו לומר עליו שהוא לא יכול ללעוס מסטיק וללכת בו זמנית, עשה לא מעט צרות למכבי ולנבחרת ישראל. מעניין איפה הוא כיום. תמיד הצטייר בעיניי כאדם שקט ונחמד, ועם רקורד של שתי אליפויות אירופה, גביע קוראץ' שבע אליפויות ספרד ומי זוכר מה עוד – הוא בטוח יכול לתרום לכל קבוצה באירופה. גם בארץ, אולי אפילו לבני השרון.

נ.ב. אטלנטה הוקס עדיין במאזן חיובי, ולא מעניין אותי שזה בעיקר בזכות העובדה שהם לא שיחקו כבר יומיים!

(הערת יו"ר הדירקטוריון: OMG, הפסדתם למיאמי, היבחושים האלה, ועוד בבית!)

shaharhermelin@gmail.com