יא יאללה, כמה ערמומי אתה, מיקי ברקוביץ'. עונה ראשונה שלך בנהריה. באת אחרי מלחמה לא קלה שעברה על העיר והופ, החלטת להפגיז. אף אחד לא הכיר אותו, אף אחד לא שמע עליו. והנה הוא לפתע כאן, איתנו. סנטר בגובה 2.04, פורוורד בנשמתו, מגיע מקנדה, בוגר מכללת ניאגרה עם 23.6 נקודות ו-10.5 ריבאונדים מאחוריו.

ניסה קצת NBA וכמו כל קנדי התפקד בשמונה אפס-אפס במשרדי הרפטורס. אחרי שלא הרשים ולא הצליח להשיג חוזה, פצח בקריירה אירופית. קצת פאנליניוס אתונה, קצת כדורסל איטלקי מליגה שנייה. גם פה המזל לא היה איתו ואחרי כמה משחקים בודדים נותר מנדז לבד.

ולפתע זה הלם בנו. אחרי שכל הזרים מהעונה שעברה עזבו, מנדז היה הראשון לנחות. שמענו את השם, הבנו את הרקורד, קלטנו שמדובר בעוד שחקן שהולך ובא, בא והולך, קולע פה, דוחף שם. וטעינו.

מנדז הוא הגניבה של הקיץ. בזמן שכולם עסוקים בלהבין איך מכבי ת"א נפלה עם פיליקס וירושלים עם קוטה, אנחנו עוד מנסים להבין איך כל כך הצלחנו עם מנדז. שמענו שיש לו פוסט-אפ, פתאום גילינו גם את השלשות ואת היד הטובה מהעונשין. מישהו פה רומז לאול-אראונד? משחק אחר משחק, רבע אחר רבע וזריקה אחר זריקה, יש לו את זה, באמת.

אוקיי, הנה חוקי המנדז: לא משנה מה, גם במשחק הכי רע שלו בקריירה, הבחור יוביל איכשהו את טבלת הקלעים, או יתפוס בה מקום מרכזי. תגידו שזה בגארבג' ותגידו שלא היה לו מצ'-אפ רציני - הבחור מנייה בטוחה. סקורר טהור.

הוא מאיים מכל טווח. את מנדז לא משאירים לבד, נקודה. בנוסף, האתלטיות שלו מרהיבה. הריחופים לדאנקים או לאלי-הופים אדירים. והוא ריבאונדר גדול. והדבר שהכי מדהים בו: אין בו טיפה של אגו. אפילו לא שמץ. הוא צנוע, לא מתווכח, לא מעיר ולא עושה דווקא. יודע להודות בטעויות ויודע גם לתקן אותן לאחר-מכן. קשה למצוא מאמן שלא היה רוצה בו. בלי טראש טוק עם השומרים, בלי להתווכח על שריקה עם שופט ובלי לזרוק על הספסל את הבקבוק מתוך כעס. הכול בשקט, בנינוחות, וגם את המסירה הקטנה הוא יודע לתת כשצריך.

כשחושבים ורואים חואן מנדז, האסוציאציה הראשונה היא ג'ייסון וולס ועוד כמה קילוגרמים. אותן היכולות הפיזיות והאתלטיות, אותם רגעי מומנטום ואותה הדומיננטיות. ההבדל הוא קטן: ג'ייסון הוא פה גדול, ומנדז הוא שחקן גדול. הרבה שחקנים אוהבים לדבר ולחגוג, אבל לא בבית ספרו של מנדז.

למרות הכול, גם למנדז יש צדדים שליליים. הוא אדיש מדי. לא תמיד דוחף במלחמה על הריבאונד, לא תמיד סוגר שחקן היריב ולפעמים גם (במן תמימות מרשימה ומעצבנת כאחד) מחליט להיעלם מהמשחק. רגעים בהם אתה שואל את עצמך: נו, איפה מנדז. ולפני שאתה מספיק לסיים את המשפט, הוא מופיע עם איזה אלי-הופ.

גם התפקיד שלו בוגד בו, אבל מה כבר אפשר לעשות, לתת למיסטר קוקיה לשלוט בפוסט? יש לנו בעיה, יוסטון. תישאר שם, בעמדה מס' 5 הארורה שלך, וזהו. כמה זמן הוא יישאר כאן אין לדעת. וכמו שאומרים, כמה שיותר, יותר טוב. ואוי ואבוי לך אם אתה מתחיל להפסיד לי משחקים מעכשיו והלאה, כשהפכת לנחלת הכלל ושמך יצא למרחוק.