אחרי הניצחון על אנסטסיה מיסקינה בגמר איסטנבול אמרה המפוארת: "אמנם גדלתי על מגרשים קשים, אבל אני מתחילה לאהוב גם משחקים על משטחי חימר". בהשאלה, לא גדלתי על מה שמכונה כאן מובילי המוסיקה המזרחית (אם כי תמיד אהבתי כילד את זוהר ארגוב, למשל, נסים גרמה, אבנר גדסי או בועז שרעבי המשתכנז ועד אייל גולן), אבל אני מתחיל לאהוב את עמיר בניון. כבר די הרבה זמן, למען האמת, שאני אוהב להקשיב לו. ממש אוהב.
קודם כל, המלים. אחר כך העיניים שגם אם הן עצומות בזמן השירה בסוג של דאווין (מה שלא נראה לי), מצליחות לעשות את העבודה. עמיר בניון גורם לך להאמין לו. בתוך כל השאקירה-שאקירה (סי! סי!) מסביב, בניון מצליח להצמיד אותך לכסא לכמה רגעים ולהקשיב למלים שלו. ללחן שלו.
כמעט כל קטע שלו פנטסטי. מעט פקשושים. יש כאלה שמשפיעים רק אחרי מספר השמעות. יש כאלה שכובשים בבת אחת. "שלכת" שלו הוא שיר גדול, גם האחרים שהגיעו בעקבותיו, ומכולם תופס אותי הכי חזק "ניצחת איתי הכל". הוא מושך שם כל מלה באמנות, מסלסל וגורר ולא מאפשר לאף הברה להישמע לא ברורה, למרות קולו המאנפף-משהו.
מזל שיש אותך
תמיד את מנגנת, תמיד שלמה עם עצמך
ברוך את מלטפת את מיתרי אהבתך
איזה מזל
מזל שיש אותך
את מבינה אותי ואת מראה לי את עצמי
מתלהב כמו ילד מתפנק בך
ואז אני נשאר
וכאן מגיע הפזמון, שהוא באמת אחד האדירים שיש למוזיקה הישראלית להציע בשנים האחרונות. מהסוג שאתה יושב ושר לעצמך ושוכח מהעולם. ושילכו לעזאזל כל הנהגים המביטים בך מזמר בקולי קולות מאחורי זכוכית המכונית.
בסוף כל לילה אני בא
את רזי צניעותך את נותנת לי ללמוד
וריחמת עלי כמו אם
וניצחת איתי הכל
אין מה להגיד. גם המלים, גם הלחן. אימפריה באיש אחד.
מזל שיש אותך
אני שקוע בנסתר שבך אוהב מה שגלוי
אני עבד לחוכמה שלך ואין בך כלום שפוי
איזה מזל
ושוב זה בא. יאללה, להקים את התקרה.
בסוף כל לילה אני בא
את רזי צניעותך את נותנת לי ללמוד
וריחמת עלי כמו אם
וניצחת איתי הכל
תותח.
