אוקיי, עכשיו אתם הולכים לשמוע שיר לא מוכר מתוך אחד האלבומים המוקדמים של פט בנאטר, זמרת רוק אמריקאית, ויהודיה אם אני לא טועה, שנהניתי מאוד לשהות בחברתה בגיל ההתבגרות. השיר הזה קצת איטי, ועושה רושם שהוא לא מתקדם לשום מקום, אבל תנו לו צ'אנס כי הוא שר עם הלב ועם כל חלק פנימי באחר בגוף.

פט כל כך עצובה כאן ונוגה ומהורהרת, מה שהופך את השיר הזה למקסים. הוא ארוך מהממוצע, אולי נשמע קצת ישן אפילו, אבל למה לבאס? למה להציג אותו כאילו משהו בו לא בסדר?

הוא נהדר, היה כיף לגדול עליו ולשמוע אותו בערך מאתיים ועשרים ושניים אלף, ושבע מאות ארבעים ושש פעמים. הוא מתאים למוד מיוחד, לסיטואציה מסוימת. אולי כשהלב שבור, או אחרי ריב עם החברה, או סתם כששום דבר לא הולך ורוצים רק להיות לבד בחדר ולהכניס את הראש אל מתחת לשמיכה ולדמוע אל הכר.

בנאטר, שאחראית לכמה להיטי רוק מצליחים מאוד בזמנו (ובזמנו אני מתכוון לסוף השבעים, תחילת השמונים), כמו Shadows of the night, או Love is a battlefield, היתה אחת האהודות עלי. יש לה חתיכת קול, בלי עין רעה, אחד הטובים בכל הזמנים לדעתי, והיא עשתה בו שימוש מצוין בקטעים הרוקיסטים והצעקניים שלה. עמוק בפנים, אני די משוכנע, היא ממאל'ה.

קבלו כאן את Painted desert

ותנו לו צ'אנס, זה שווה.

אישית, אני חולה עליה. צר לי על פרץ הרגשות, כן? אבל תנו לרמקולים לדבר ותראו שאין היום זמרות כמו פט בנאטר, כריסי היינד או פטי סמית'. היה, נגמר המלאי ולא מייצרים יותר.