תוך הזדהות עמוקה קראתי כאן את דברי יו"ר הדירקטוריון, על הפער הגדול והמדכא בין עגמומיות היורוליג מחד - לחגיגות המפעל הבכיר בספורט-שאין-לנקוב-בשמו מאידך. הררי מלים של ניתוחים, קיטורים והצעות כבר נשפכו מכל מקלדת אפשרית, ועדיין אין אור בקצה מנהרת היורוליג, פרט לרכבת השעמום והפיהוקים הדוהרת ממול.

על מנת, אולי, להציל את המצב, כנראה שלא נותרה ברירה בידינו אלא לעשות מה שעשינו מגן חובה ועד י"ב - להעתיק. פשוט להעתיק. אם לא אחד לאחד אז לפחות את הרעיון הכללי. אמנם, לדראון עולם יירשם כי נאלצנו לפנות לספורט ההוא להשראה ולשיפור המצב, אולם א) עדיף שנתבייש מאשר שנמשיך להתבזות עם המצב הנוכחי, ו-ב) כדי להמתיק את הגלולה נעתיק רק חלק מההם, בעוד חלק יועתק בזריזות וכלאחר יד מאחינו הבכורים ב-NBA.

אז ככה, נורא פשוט: אין מצב בעולם שהיורוליג צריכה לכלול יותר מ-16 קבוצות. לעניות דעתי הלא-קובעת, ועל פי חוזקן ועושרן המקצועי והכלכלי של הליגות ברחבי היבשת, צריכה היורוליג להיות מורכבת משתי קבוצות מספרד, שתיים מאיטליה, שתיים מיוון ושתיים מרוסיה, בעוד ישראל, צרפת, טורקיה, סרביה, קרואטיה וליטא יקבלו מדי שנה כרטיס אחד. על שני המקומות הנותרים ייאבקו בתחילת כל עונה, בסיבובים מוקדמים ובשיטת בית-חוץ, נציגות גרמניה, פולין, בלגיה, פורטוגל, שבדיה, אנדורה, ליכטנשטיין, הוותיקן וכל השאר.

לאחר שנקבעו ה-16 הן תחולקנה לארבעה בתים, בני ארבע קבוצות כל אחד. בכל בית, כמו היום, תשחקנה הקבוצות בינן לבין עצמן בשיטת ליגה בת שני סיבובים, אבל כאשר מראש ידוע שרק השתיים הראשונות עולות לשלב הבא. השלישית בדירוג תידרדר לה ל(הווו, מה זה) יול"ב קאפ, והאחרונה תתכבד ותלך לחפש מי ינענע אותה. כל משחק קובע, יש הרבה יותר מה להפסיד, אין מקום לטעויות, וכך נרוויח, ומהשנייה הראשונה, יותר מתח, יותר אקשן, יותר עצבים, יותר הכל.

נגמר השלב המוקדם, נאמר בדצמבר - נשארנו עם שמונה בלבד, שיוגרלו מחדש לארבע סדרות של רבע גמר, בשיטת הטוב מחמישה, שיתחילו חודשיים אחר כך - הזדמנות לעולות לא רק לנוח, אלא גם להחליף שחקנים ולשפר עמדות לקראת שלב הנוק-אאוט. אלו שסיימו ראשונות בבתיהן, יקבלו כמובן את הזכות לארח את המשחק הקובע. באותו אופן בדיוק, לרבות ערבוב הקלפים וההגרלה מחדש רגע לפני - ייצא לפועל שלב חצי הגמר, ויש לשקול אפשרות כי סדרת הגמר - כן, סדרת הגמר, ולא פיינל פור אמנם עשיר בקוקטיילים אך תלוי לחלוטין בהגעתה למעמד של הקבוצה הביתית, או של מכבי ת"א - תהיה בת שבעה משחקים.

אין חכמות, בשיטה כזו, או דומות לה, ינוערו החוצה מהיורוליג כל הסרחים העודפים המציפים אותה היום, יוזרקו אדרנלין וסטרואידים לגופו הגריאטרי-משהו של המפעל, וכולם ירוויחו: הקבוצות, הקהל, הטלוויזיה ואפילו אנחנו, למרות שזה יאלץ אותנו לחפש לנו משהו אחר לקטר עליו.

shaharhermelin@gmail.com