גבירותיי ורבותיי, תודה שבאתם. שבו בבקשה. קפה? תה? משהו לנשנש? שום דבר? אז ניגש ישר לעניין. תראו, זו איננה אחת מהשיחות החביבות עליי. המדובר בנושא מורכב ובממצאים לא פשוטים. אבל אם אתם רוצים שימרחו אתכם - משל הייתם חמאה טרייה על באגט אי שם בפרובאנס - התכבדו וכוונו את הממיר לערוץ הכנסת. כאן תקבלו את האמת, את כל האמת ורק את האמת, כואבת ככל שתהיה, והיא אכן כואבת.

אז ככה, כל הבדיקות הנדרשות נעשו, התוצאות נותחו חזור ונתוח כדי להימנע מטעויות, ומה לעשות - אין דרך פשוטה וברורה יותר לומר את זה: אתם חולים. כן-כן, שמעתם טוב: חולים. ח-ו-ל-י-ם. חלקכם במצב קל עד בינוני, חלקכם באורח קשה וישנם כאלה, ודומה שמספרם הולך ועולה מיום ליום, שאין מנוס מלהגדיר את מצבם כקריטי אך יציב.

אין ספק כי המדובר בתופעה מדהימה, שאצלי לפחות מעוררת בו זמנית הערצה עמוקה וזעזוע קשה. מריץ לו כבוד יו"ר הדירקטוריון פינה חביבה ותמימה-למראה בשם "בעל המאה", בה מוצגות תמונות עלומות שם, גוון ולפעמים פוקוס של כדורסלנים כאלה ואחרים. חלקם הלא מבוטל של אלה ממוקם בדפים הפנימיים - שלא לומר הנשכחים ביותר - של ספרי ההיסטוריה, לפעמים הם בכלל בגבם למצלמה, לפעמים נחשף רק חלקם - פרופיל, יד או טחול - ואת כולם אתם מזהים! את כולם!! אר יו פאקינג קידינג מי?? מה זה צריך להיות החארטה הזה??

תראו, על מנת שלא אצטייר כצבוע ומתחסד, אודה ולא אבוש שנושא הטריוויה בכלל, וזו של הספורט בכלל - אינו זר ומוזר לי. גם אם בתחום הכדורסל האירופי איני יכול להתחרות בנשיא הסיפרה - המכיר כמעט כל מי שאי פעם דרך על פרקט ברחבי היבשת, מהפוינט גארד של אוולינו בעונת 87-86 ועד הסנטר של דינמו מוסקבה ד' בעונה הנוכחית - יכולים בני משפחתי וחבריי, וגם הנשיא עצמו, להעיד כי דברים ביזאריים מתרחשים לעתים במגירות זכרוני הלא רעוע (טפו-טפו-טפו, חמסה-חמסה), כולל תוצאות, קלעים, ציטוטים משידורי רדיו וטלוויזיה נבחרים ועוד. אבל מכאן ועד לזהות פיזית את אנדרס גיבר? באד אלי? ריצ'רד סקוט? צר לי, מישהו מאיתנו התחרפן לחלוטין, ודי לא נראה לי שזה אני.

גארי אלכסנדר? מילא. רודני מונרו? ניחא. טוני דאוסן? יאללה בסדר. רולנד יוסטון הכביר, אפילו דרך הגב? איכשהו. אחרי הכל, מדובר בשחקנים שאכלסו את מגרשינו למשך תקופה מסוימת, שמספיקה כנראה להותיר רושם סביר, עד כדי חריטתם בזיכרון של חלקכם. גם גוראן גרבוביץ' חלף כאן מדי פעם, את הקעקוע של אנתוני מייסון ניתן היה לראות ביותר משידור NBA אחד, ואת כל הצרפתים, הסרבים, האיטלקים והנוביצקים למיניהם סביר פגשתם בשנים האחרונות, ואולי יותר מפעם אחת, כך שאפשר להשלים, גם אם בקושי, עם מצב בו תזהו אותם בתמונות מתקופת הקט-סל.

אבל איך, לכל הריבאונדים והאסיסטים, מסוגל אדם מן היישוב לזכור לא רק את השם הרמן סמית, אלא גם איך נראה שחקן שעברו הישראלי מסתכם פחות או יותר במעצמות העל (בלי לפגוע, חלילה) מכבי חדרה ומכבי רחובות? איך?? או ג'ון אבלינג? ג'ון אבלינג, פור גוד סייק! בזכרונו של מי בדיוק חלף אי פעם איזשהו מידע הקשור לאיש, ולמה לכל הרוחות הוא נשאר שם? הנה הוא שוב. אחח, איזו חידה זו היתה. חולים אתם, חולים.

התשובה, ככל הנראה, היא אחת משתיים: או שאתם מקדישים 27 שעות ביממה לאיסוף, תיעוד וקטלוג כל בדל אינפורמציה הקשור בדרך כלשהי לכל מפעל, ליגה ושחקן באשר הם, או שאתם שורפים שעות מול הגוגל, בניסיון לעשות את כל ההקשרים ולפצח את כל הרמזים הניתנים לכם. כך או כך, אין לי אלא לקנא בכם עמוקות על כמות הזמן הפנוי העומד לרשותכם.

מאחר שספק רב מקנן בי לגבי סיכויי ההחלמה שלכם, ניאלץ לסיים כאן את פגישתנו. אני מודה לכם שבאתם, ובדרככם החוצה, אנא בקשו מאלה שעדיין צופים מדי יום בערוץ 1 להיכנס. משהו אומר לי, שמצבם חמור אף יותר.

shaharhermelin@gmail.com